נתינה שהיא קבלה (יואל אופנהימר)
הפסוק שלנו: (שמות פרק כה)
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:
פשט הפסוק:
ה' מצווה שבני ישראל יתרמו מרצונם לבניית המשכן.
האגדה על הפסוק: (מדרש תנחומא (בובר) פרשת אמור סימן כד)
אמר הקב"ה הרבה לקיחות צויתי אתכם בשביל לזכות אתכם, אמרתי לכם "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה" (במדבר יט), שמא בשבילי, לא, [אלא] בשביל לטהר אתכם, לא כך כתיב "וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא" (שם), אמרתי לכם [בפסוק שלנו] "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", בשביל שאדור ביניכם, שנאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה), דבר קשה כביכול אמר להם קחו אותי שאדור ביניכם, ויקחו תרומה אין כתיב כאן, אלא ויקחו לי תרומה, אותי אתם לוקחים. אמרתי לכם "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" (שמות כז), וכי אור שלכם אני צריך, אלא בשביל לשמור את נפשותיכם, שהנפש נמשלה לנר, שנאמר "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן": (משלי כ), ועכשיו שאמר "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר" (ויקרא כג) , לא בשביל שצריך לי אלא לזכות אתכם.
נקודות למחשבה:
הפרשנים מעלים שאלות רבות לגבי הלשון המשונה של הפסוק שלנו. ראשית, מתבקשים בני ישראל לנדב מרכושם לבנית המשכן, וממילא לא ברור למה כתוב "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" שהיא לשון קבלה, במקום שיהיה כתוב "ויתנו לי תרומה" המבטא את עצם הנתינה. שנית, למה חוזרת התורה בסוף הפסוק על בקשת לקיחת התרומה, אבל הפעם במקום "לִי תְּרוּמָה" משתנה הלשון ל"תְּרוּמָתִי"? שלישית, למה התרומה מתקבלת רק "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", ובכלל, האם משתמע שהאדם יכול לתת דבר לה'? והרי כתוב "כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות יט). כל העולם ומלואו הוא של הקב"ה, אז מה המשמעות לתת לו דבר כאשר יש לו כבר הכל? לכן מדגישה אגדתנו שה' אינו זקוק למשכן, לכסף ולקרבנות, וכל "לקיחה" שמתבקש האדם לטובת הקודש, אינה בסופו של דבר אלא לטובתו של הנותן עצמו.
• איך יתכן שימוש בלשון קבלה עבור הנותן? אולי פשר העניין הוא שהמקבל [הקב"ה] הוא בעצם הנותן. מסביר בעל "תולדות יצחק" שלפעמים הנותן נחשב כאלו יהיה מקבל, והוא כשהמקבל הוא אדם חשוב ומכובד מאוד, כמו שאמרו במסכת קידושין [ז א] "נתנה היא [האישה נתנה לאיש את הטבעת בהיפוך מהדין הרגיל] ואמר הוא [ הרי את מקודשת] אם הוא אדם חשוב [שקבלת מתנה ממנה גורמת לה נחת רוח וכבוד], מקודשת היא. ואם כן פרוש "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", הוא "ויקחו ממני תרומה"! שבנתינת התרומה לה' בעצם מקבלים ממנו, כלומר הקב"ה הוא הנותן ועם ישראל הם המקבלים. וזה שה' מסכים לקבל את תרומתם, זאת "תְּרוּמָתִי" שהוא נותן לכם.
• הפסוק שלנו בא להדריך אותנו מה היא נתינה אמיתית להקב"ה וגם לזולת. ומפרש כאן רש"י: "לי - לשמי", פרוש, שהנתינה של התורם צריכה להיות "לשמה", אך ורק לטובת המטרה הנעלה של בנית המשכן, ללא שום פניה וחשבונות של כדאיות אנוכית (שכר עתידי, כבוד ועוד). אם מגיע האדם לדרגה זו, הוא זוכה מיד לדבקות במידת הטוב של הבורא, וחש את האושר והשמחה של עשיית הטוב האמיתית. לכך נתינה זו חייבת לבוא מנדבה טהורה של הלב [אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ]. נמצאנו למדים, שהנותן האמיתי הוא גם מקבל את הדבר הנחפץ והיקר ביותר – קרבת ה'. וזו המתנה "שלוקח" הנדבן מאת ה'. נסכם שהנותן על מנת לקבל פרס [בשביל אינטרס], אינו נותן באמת וגם לא נהנה מהנתינה שלו. אבל הנותן שלא על מנת לקבל פרס נותן באמת, וגם זוכה לקבל בחזרה אליו את שמחת המקבל כמתנה הגדולה ביותר.
