חנוכה - וקבעום ליום טוב בהלל ובהודאה (יפעת אדלר)
בחנוכה אנחנו מודים על הנס הגדול ע"י אמירת הלל שלם בתפילה והודאה בברכת המזון.
ואלו הימים שבהם גומרים את ההלל: יו"ט ראשון של פסח, שבועות, סוכות, שמיני עצרת וחנוכה. מדוע דווקא בימים אלו גומרים את ההלל?
ישעיהו אומר: "עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו" (ישעיהו מג כא) – כלומר, סיפור תהילות ה' פירושו הגעה לתכלית שלשמה נבראנו. הלל גמור משמעו הגעה לתכלית, שכתוב "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו". קבעו חז"ל שעיקר ההלל הוא במילים "הללו עבדי ה'", ולכן בפורים לא אומרים הלל שהיו אז עבדי אחשוורוש ולא עבדי ה'. עיקר ההלל הוא "עבדי ה'" – חירות אמיתית, חירות ממלאך המוות, חירות משעבוד גלויות, ואין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. אמירת ההלל מראה על גמר חירות.
הלל גמור – שהעניין נגמר, העניין שלשמו מוקדש ההלל נגמר, והלל הוא גם סיפור.
יום חנוכה הוא יום גדול, אור גדול. ה"אור הגנוז" שנגנז מששת ימי בראשית מתגלה בחנוכה. הקב"ה אמר: ויהי אור. יהי גימטריא כ"ה, אור ששייך לחנוכה. איך אפשר למשוך אור כזה גדול לכל אדם פרטי? כמו שבסיפור יציאת מצרים כל המרבה לספר מושך אור גדול, כך בכלל ובסיפור ההלל אפשר למשוך אור גדול. הלל גמור הוא זמן גדלות, וחנוכה הוא זמן גדלות, וסיפור הנס הגדול שאנו עבדי ה' ולא עבדי יוון – זה הנס הגדול.
וככל שאומרים יותר ההלל כך מגיעים לשלמות יותר, לשלמות המוחין, הלל גמור.
הלל שלם נאמר רק במקום שיש יום שמיני, יום שמראה על שלמות. כל יום רגיל אינו שלם כי הוא מורכב מיום ומלילה. ועל היום השמיני נאמר "יום אחד הוא יוודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור" (זכריה יד ז). ונקרא יום אחד, יום שבו אחדות, שבו עניין ה' אחד ושייך ליום השמיני. "יום אחד יוודע לה'" ולא לנו. היום השמיני ישנו בחנוכה, בסוכות – בשמיני עצרת, ובשבועות, שהוא ממש "יום אחד יוודע לה"'. היום הראשון של פסח הוא היום היחיד שבו אומרים הלל גמור על אף שאינו יום שמיני אלא שמכח "אתערותא דלעילא" הוא יומו של הקב"ה. הקב"ה נותן לנו האור, ומכאן ש"יום אחד יוודע לה'" הוא גם כן מבחינת היום השמיני. ובשאר ימי פסח לא אומרים הלל שלם מכיוון שביציאת מצרים בני ישראל עדיין לא הגיעו לגמר החירות והתהליך הושלם רק בחג השבועות.
עבדי ה' – בן חורין ממש הוא בעל חירות המחשבה. אפשר לקחת לאדם את הרכוש ואת הבגדים, אפשר לענות אותו בעינויים קשים, אך את החירות אי אפשר לקחת. החירות שעם ישראל קיבל ביציאת מצרים היא חירות המחשבה. האדם חי במקום שמוחו חי, שם הוא בן חורין, וזה שרצו לגזול יוון. לבלבל את המחשבות, שיחשבו מה שהממלכה הגדולה חושבת. וכאשר לאדם יש רק ה"לבדו" אזי הוא יכול להלל את שם ה'. כאשר האדם מבוטל לגמרי מבחינת עצמו ומשוחרר מכוחות חיצוניים, אזי יכול להלל את ה'. ביציאת מצרים עדיין לא אמרו הלל גמור שהרי עדיין היו כוחות חיצוניים. אמרו: נמרוד ונחזור מצריימה, מלחמת עמלק וכו', עדיין היה להם משהו נוסף ולא רק את ה' לבדו, והלל צריך רק את ה' לבדו. וזה היה במתן תורה. בשבועות השתחררו מהחיצוניות ואפשר אז לומר הלל גמור.
קנין החירות המלא היה בניצחון על היוונים. אמר חז"ל (ב"ר פ"ב פ"ד): חושך – זה יוון, שהחשיכו עיניהם של היהודים, לא נתנו להם להסתכל במקום שחפצו, כוונו עיניהם למקום שהיוונים רצו. ובהשתחררם מהיוונים אמרו אז הלל הגמור.
(עפ"י נוהגים בהם יום טוב בהלל והודאה, סדר חנוכה, הרב שיינברגר)
