זמן רץ וזמן עומד
"...כי בנצחיותו ית', העבר והעתיד וההווה משמשים כאחד, והעתיד משמש לו כהווה. ואין ענין מחוסר זמן נוהג בו ית'."
הקדמה לספר הזוהר אות יג
חידת הזמן מעסיקה את האנושות מימיה הראשונים. אנחנו חשים את הזמן כממד החובק את כל המציאות והחיים, אך מתקשים להגדירו. ולמרות שאנחנו יודעים למדוד אותו בדיוק רב ביותר, מהותו היסודית חמקמקה. האם מדובר בישות אובייקטיבית או שמא הוא לחלוטין קשור למודעות שלנו? אנחנו מרגישים שהוא חלק מהגבולות הקשוחים שבהם אנחנו פועלים, כמו המקום והחיים עצמם שסופם ידוע מראש. ניתן להגיד שקוצר הזמן הנובע ממציאות המוות גורם לנו לחוש "מחוסרי זמן" בלשון רבנו. במילים אחרות, הזמן הוא אחד המאפיינים העיקריים של המציאות הנבראת בעלת החסרון וחוסר השלמות. אנחנו מרגישים שאנחנו רק בהווה, אשר זורם מיידית לעבר, והעתיד לעולם לפנינו בלתי מושג. אבל הוא ית', תכלית השלמות, "ואין ענין מחוסר זמן נוהג בו ית'" כנ"ל.
ועם כל זאת, אצל האדם קיימת גם היכולת הפלאית להרגיש את השפעתו בהווה של העבר והעתיד. העבר נמצא בתודעתנו בזכות הזיכרון, ומפעיל בהווה רגשות כגון עצב (אני מרגיש עכשיו שחסר לי משהו שהיה לי) או שמחה (אני מרגיש עכשיו שנוסף לי משהו שלא היה לי). העתיד מתקשר אלינו דרך הכוח המדמה שלנו, המאפשר לחיות אירועים שטרם התקיימו. והדמיון של העתיד מפעיל בנו בהווה רגשות של פחד או תקווה, שהם שלוחות של העתיד.
רבנו מלמד אותנו שבעולם הרוחני אין מקום ואין זמן במובנים המוכרים לנו מהעולם הזה. המקום (ריחוק או קירוב בין שתי ישויות) מוגדר כגודל שינוי הצורה שביניהם. למשל, שני אנשים נמוכים נקראים "קרובים" ביחס לגובהם. אבל אדם נמוך נחשב "רחוק" לעומת אדם גבוה. ועל יסוד ההגדרה הזאת ממשיך רבנו ומסביר את המושג של תנועה רוחנית: "עוד נשאר לבאר דבר הזמן והתנועה, שאנו נתקלים בהם כמעט בכל מלה בחכמה הזאת. אכן תדע, שהתנועה הרוחנית איננה כתנועה המוחשית ממקום למקום, אלא הכוונה היא על התחדשות הצורה, שכל חידוש צורה אנו מכנים בשם תנועה. כי אותו החידוש, דהיינו שינוי הצורה שנתחדשה ברוחני, במשונה מצורה הכללית הקודמתו שבאותו הרוחני, הרי היא נבחנת, שנתחלקה ונתרחקה מרוחני ההוא, ויצאה בשם ובשליטה לפי עצמה. שבזה היא דומה לגמרי למהות גשמית אשר נפרד ממנה איזה חלק, ומתנענע והולך לו ממקום למקום. ולפיכך מכונה החידוש צורה בשם תנועה" (תע"ס חלק א).
ואחר שהגדיר את מושגי המרחק והתנועה, חוזר ומסביר את עניין הזמן הרוחני: "ודבר הזמן בהגדרתו הרוחני, תבין, כי כל עיקר מושג הזמן אצלנו, אינו אלא הרגש של התנועות. כי מוח המדמה שבאדם, מצייר ומרקם מספר מסוים של תנועות, שהרגיש בהן בזו אחר זו, ומעתיקם בדמיון "זמן" מסוים. באופן, שאם היה האדם עם סביבתו במצב של מנוחה מוחלטת, לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום. והנה כן הדבר גם ברוחנים, שסכום מסוים של חידושי הצורות, הנבחנות לתנועות רוחניות כנ"ל, המסובכות זו בזו בדרך סבה ומסובב, מכנים אותן בשם "זמן" ברוחניות. וענין "קודם ואח"כ" פירושו תמיד כמו סבה ומסובב" (שם).
יוצא, שאין לזמן ממשות וקביעות, כי הוא מוגדר רק כסכום של שינויי צורה או "תנועות" אצל הצופה המרגיש אותם. ואולי מושרשת כאן התחושה של שעמום שבנפש שאנחנו מרגישים כאשר לא קורה כלום והזמן "לא עובר". ולהיפך אנו מרגישים שהזמן "רץ" בעת שאנחנו עסוקים ומרוכזים בפעילות מלאת פרטים משתנים.
אך אם נזכור שכל שינוי צורה נובע בסופו של דבר משינוי ברצון, ושכל רצון בא על מנת להשלים חסרון, נבין שהזמן והתנועה הם עצם הבריאה והחיים, כפי שכתוב במאמר "מתן תורה": "עד שאין אנו עושים שום תנועה אם לא להשגת המנוחה". לעומת זה הבורא אינו בעל חסרון חו"ח ולכן הוא נמצא במנוחה מוחלטת, ללא שום תנועה וזמן.
