לפגוש המלך המסתתר
וזה שאמר ר' מאיר: "כל הלומד תורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי וטעמי התורה, ונעשה כמעיין המתגבר וכו'", דהיינו כמו שאמרנו שעל ידי העסק בתורה לשמה, שפירושו שמכוון לעשות נחת רוח ליוצרו בעסקו בתורה, ולא לתועלתו כלל, אז מובטח לו להדבק בהשם יתברך, שפירושו שיבוא להשוואת הצורה, שכל מעשיו יהיו לתועלת זולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, דהיינו ממש כמו הקב"ה, שכל מעשיו הם רק להשפיע ולהיטיב לזולתו, שבזה חוזר האדם להדבק בהשם יתברך, כמו שהייתה הנשמה מטרם שנבראה.
(מאמר לסיום הזוהר)
במאמר לסיום הזוהר משווה רבנו את הקשר של הנשמה לבורא למצב של איבר לעומת כללות הגוף. בעת שהאיבר מחובר לגוף, הוא חש כל דבר שהגוף רוצה ומסייע לו. לדוגמא, היד "יודעת" שלגוף יש גירוי ברגל, והיא עוזרת להקל עליו על ידי גירוד המקום. אבל אם היד נכרתת מהגוף, היא כבר אינה חשה מה שהגוף חש. וכותב רבנו "נעשו בזה שתי רשויות, וכבר אין אחד יודע מחשבותיו של השני וצרכיו של השני".
על דרך זאת בשורשה, הנשמה כלולה במציאות הא-לוהית, ו"יודעת" (ידיעה מלשון חיבור) את מחשבות הבורא. הטבעת הרצון לקבל בנשמה הוא הגרזן המבדיל או כורת את ה"איבר" מה"גוף" בגלל החידוש של שינוי הצורה. מפני שברוחניות הקירוב נמדד לפי מידת הדמיון בין שני דברים, והריחוק לפי מידת השונות שביניהם, לכן כשהנשמה נמצאת כולה בנויה מרצון להשפיע, היא נחשבת כדבוקה ואחת עם הבורא. אבל ברגע שמופיע בה הרצון לקבל, היא מתנתקת ונבדלת ממנו ונעשית ל"חלק" לעומת ה"כלל". ועל זה נקראת הנשמה "חלק א-לוה ממעל".
במצב זה נמצאת הנשמה מנותקת משורשה, כפי שמתאר רבנו: "אחר שהנשמה נתלבשה בגוף של העולם הזה, נפסקו כל הקשרים שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך, וכמו שתי רשויות נפרדות הם". כל עבודתנו בעולם הזה היא לפעול כדי לחבר מחדש את ה"איבר" ל"גוף", את החלק לכלל. והתיקון הוא על אותה הדרך שקרה הקלקול. אם שינוי הצורה הוא זה גרם לניתוק, השתוות הצורה הוא זו שתגרום לחידוש החיבור ולזרימת אור החיים.
הדרך לתיקון היא קיום תורה ומצוות לשמה לשם עשיית נחת רוח לבורא. כי קיום תורה ומצוות לתועלת עצמו -שלא לשמה (לקבלת כבוד, חכמה, שייכות, ממון, סיפוק) הוא רק חינוך ותרגול עבורנו להגיע ללשמה (מתוך שלא לשמה בא לשמה). אמנם דרך זו היא שלב הכרחי אך לא מספיק להגיע לתיקון הרצוי. כי סוף סוף אנו צריכים לקנות מחדש את "הרגש הזולת" כלפי הקב"ה, להרגיש את רצונו ואת משאלתו. ואיפה תמונות מחשבותיו? בתורה. אך כמו שמחשבות האדם אינן גלויות לעין הסובבים, גם מחשבות הבורא לא גלויות בתורה. אדרבא, בתורה נמצא רק הדיבור והסיפור אודות הבורא. ובלשון בעל הסולם: "ומהמתבאר תבין גם כן, מה שאמרו חז"ל, 'כל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המוות' (תענית ז, א). גם על מה שאמרו על הכתוב 'אכן אתה אל מסתתר', שהקב"ה מסתיר את עצמו בתורה, שהקשינו... שהדעת נותנת שהשי"ת מוסתר דווקא במלי דעלמא ובהבלי העולם הזה, שהמה מחוץ לתורה, ולא בתורה עצמה, שרק שם מקום הגילוי בלבד" (הקדמה לתע"ס).
וכפי שמחשבתו בבריאת העולם היא להיטיב לנבראיו, עלינו להשוות צורת מחשבתנו ורצוננו אליו על צד ההשפעה הגמורה כדי שנוכל לפגוש הקב"ה בתורה! יוצא שלימוד שכלי בלבד לא רק שאינו מועיל בלי הכוונה של לשמא, אלא גם יכול לגרום להרחקה נוספת – סם מוות ממש! מסופר על אחד מגדולי המקובלים שהתקשה בקטע מסוים של הזוהר. הוא הבחין שמשהו בנפשו דורש תיקון. הוא הפסיק את לימודו והלך לקיים מעשי חסד בכוונה ראויה, וכשחזר לספר התבהר לו הלימוד. נמצא שקיים מעגל אין סופי והדדי בין התורה והלומד. כי התורה מתקנת את הנפש של הלומד על דרך "המאור שבה מחזירו למוטב" ותיקון הלב של הלומד מאיר לו עוד סודות ועומקים במחשבות הבורא הגנוזים בתורה, וחוזר חלילה.
