לטובת מי נברא העולם?

"אם הכוונה של בריאת העולמות היא בשביל להנות לנבראיו, אם כן מה היה לו ית', לברוא את העולם הזה הגשמי, העכור והמלא ייסורים..." (תלמוד עשר ספירות חלק א)

בימים של עיון מחודש במעשה בראשית ובשחר האנושות, חוזרים אנו לשאלות היסודיות של האמונה. מדוע יש עולם? ואם יש בריאה, מה היא מעידה על תכונותיו של הקב"ה? וליתר דיוק, מנין אנו יכולים להסיק ש"כוונת הבריאה" היא "להנות לנבראיו" כפי שרבנו כותב בפסקה שלפנינו? ואדרבא, מה פשר הסתירה של קיום הרוע והסבל בעולם שמיועד כולו לגרום תענוג לבריות?! ננסה לברר את הנקודות הנ"ל מתוך תורות בעל הסולם.

ראשית עניין הבריאה אינו מחויב המציאות כלל. השם י-ה-ו-ה מקפל בתוכו את נצחיותו של הבורא, שהיה, הווה ויהיה. היה לפני הבריאה ויהיה אחריה. ולכן אם יש לפנינו בריאה, משמע שהיא נובעת מרצונו ובחירתו החופשית של הבורא. וזה פרושו של הרב חיים מוולאזין זצ"ל על הפסוק "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ". כמו שהקב"ה בורא עולמות מרצונו, כך האדם "בצלם" גם הוא בורא עולמות מרצונו, בגשמיות ורוחניות, על ידי מעשיו, דיבוריו, ומחשבותיו.

באופן כללי עומדות לפנינו שלוש אפשרויות לפרש את רצונו של הבורא המופיע בבריאה. ועל כל אחת מהן השלכה אחרת על הבנת הנהגתו שלו על העולם וסוד מציאות הרע והסבל. 

אפשרות א': מטרת הבריאה משרתת את צורך הבורא למלוך ולשלוט על הנבראים, על דרך האמרה "אין מלך ללא נתינים". ונראה, שברגע שאנחנו מקנים לבורא רצון, זה כבר מעיד על חסרון שרצון זה בא למלאות. כי אין אצלנו שום רצון שלא בא כגילוי חסרון.  ולכן היינו יכולים להסיק שהבורא זקוק לקבל כבוד, חשיבות ויחס מהנבראים. זאת ועוד, אם הוא לא מקבל את היחס והסגידה הצפויים, אזי הוא כועס, נוקם ומשחית. וזו תפיסה אלילית של הבורא ושל יחסו לנבראים: הסבל קיים בעולם כעונש על מעשי הבריאות שפגעו בכבוד או רצון המלך. וכך שולל רבינו מכל וכל תפיסה זו במאמר 'מהות הדת ומטרתה': "כלומר שאי אפשר בשום פנים שבעולם שיגרום למי שהוא צער כלשהו, שזהו מובן לנו כמו מושכל ראשון, באשר השכל הבריא מראנו בעליל את הבסיס לכל עושי רעות שהוא מוגדר אך ורק 'ברצון לקבל'. פירוש, שמתוך שלהוט אחרי קבלת טובה להשלמתו עצמו, הנה משום זה יוצא להרע לזולתו, מתוך 'הרצון לקבל' את השלמתו עצמו". מפני שאין לבורא רצון לקבל, מטרת הבריאה אינה כלל לשרת אותו, ולכן גם הנהגתו את עולם נטולת כל "אינטרס" שהוא. ואם אדם מרגיש צער בחיים אין זה בשום אופן כי הבורא רוצה לגרום לו רע. כי "כיון שאין לו שום בחי' של 'רצון לקבל' ממילא אין לו שום בסיס להרע למי שהוא, וזהו פשוט בתכלית הפשטות".

באפשרות ב', הבורא אינו רע (בעל רצון לקבל) כנ"ל, אבל גם אינו טוב כלל. ולאחר בריאת העולם "עזב את עולמו". זאת אולי האפשרות הקשה ביותר. כי גם כשמישהו כועס עלינו, הוא עדיין בעל יחס. ומי שאינו מתעניין בנו גם לא מעורב בהתנהלות העולם, והרע והסבל הם ללא משמעות. זאת פילוסופיה של האבסורד המביאה לייאוש.

התורה מלמדת אותנו שהמצב האמיתי הוא אפשרות הג', הווה אומר, שהבורא רק טוב ומטיב. מהיכן לנו גישה זו? נאמר על כך, שלא יתכן שהבריאה תתקיים נגד רצון הבורא, כי זה היה מטיל פגם בשלמותו. ולכן לאחר ששללנו שהבריאה היא תוצאה של רצון לקבל, עלינו להסיק שהיא אך ורק קיימת מרצונו ית' להשפיע אהבת חינם ללא גבול. מציאות הסבל על פי פרשנות זו חייבת להיות גם היא לטובת הנברא! אך למרות הקושי, מלמד אותנו רבנו שעצם הספקות מול אפשרות זו נובעים מהסתר הפנים של הבורא שאינו מעוניין שנרגיש אותו. והסתר הפנים, שהוא השורש לכל הייסורים, הוא בעצמו תוצאה אהבתו השלמה אלינו. וזאת כדי שנוכל להרגיש בעלי בחירה לעבוד אותו ולקנות בעצמנו כל המדרגות של הקדושה והאהבה.

הדפסה