מחילה, סליחה, כפרה (יפעת אדלר)
"כִּי בַיּום הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם. מִכּל חַטּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ."
מהי כפרה? ומה ההבדל בין כפרה לבין סליחה ומחילה? מסביר בעל הסולם ב"שמעתי" מאמר רכ"ג שמדובר בסולם עם שלוש דרגות: מחילה – העליונה ביותר, סליחה וכפרה:
מחילה מלשון "מחליא לשבח". "מחליא" בארמית פירושו "ממתיק". בגמרא לשון זו נאמרה על דברים פגומים שדבר חריף מחזיר ומשביח את טעמם. אומר רש"י (ע"ז ל"א א): "מחליא ליה" – ממתקו. "היינו דווקא ע"י תשובה מאהבה, שזדונות נעשים לו כזכויות, נמצא שהוא מחליא את הזדונות לשבח, היינו לזכויות". המדרגה הגבוהה ביותר היא מדרגת המחילה. התשובה קדמה לעולם ולכן היא מעל לזמן וכך היא מסוגלת לתקן גם את העבר. מסביר בעל הסולם בהקדמה לתע"ס שבתשובה מאהבה האדם מגיע לתפיסת השגחה שה' הוא תמיד טוב ומיטיב ואז הוא רואה שהקב"ה אף פעם לא גמל עימו רעות אלא רק עשה עימו טובות, וכך גם הזדונות שלו מהעבר הופכים להיות זכויות.
"ולפיכך, אחר שזכה האדם להארת פנים במידה כזו, שכל עבירה שעשה, אפילו אותן שעבר במזיד, היא נהפכת ונעשית לו למצווה, הנה נמצא מחמת זה, ששש ושמח, על כל רגשי הייסורים והמכאובים המרים, והטרדות המרובות, שעברו עליו מעודו, מעת היותו נתון בב' הבחינות של הסתר הפנים הנ"ל, כי המה, הם שגרמו והביאו לו את כל הזדונות הללו, שנהפכו לו עתה למצוות, מסיבת הארת פניו ית' המפליא פלאות כנ"ל, וכל צער וטרדה, שהעבירו אותו על דעתו, ונכשל בשגגות, כבהסתר הא', או שנכשל בזדונות, כבהסתר הכפול (כנ"ל ד"ה והסתר), נהפך ונעשה לו עתה, לבחינת גרם והכנה רגילה, לקיום מצוה, ולקבל עליה שכר גדול ונפלא לנצח. ונהפך לו על כן כל צער לשמחה גדולה, וכל רעה לטובה נפלאה" (הקדמה תע"ס ק"ז).
סליחה מלשון "ושילח את בעירה" (ס' וש' מתחלפין). "היינו ששולח את הזדונות ממנו ואומר שמהיום והלאה הוא יעשה רק זכויות, שזה נבחן לתשובה מיראה, שזדונות נעשו לו כשגגות". המדרגה השנייה היא מדרגת הסליחה. מסביר בעל הסולם בהקדמה לתע"ס: תשובה מיראה היא תשובה הבאה מיראת העונש של האדם. במדרגה זו האדם עדיין אינו מגיע לתפיסת ההשגחה ש"ה' טוב ומיטיב", אלא תפיסת ההשגחה שלו היא של שכר ועונש, טוב ורע, והוא עדיין אינו מזכך את כל מה שעשה בעבר, ולכן הזדונות שלו הופכים רק לשגגות ולא לזכויות, "שנכשל מחמת בלבול הדעת שהגיע לו מתוך ריבוי הייסורים, שמעבירים את האדם מדעתו, שהמה נחשבים רק לשגגות כנ"ל" (הקדמה לתע"ס נ"ט).
כפרה מלשון "וכפר את המקדש", מלשון "בעי לכפורי ידיה בההוא גברא" (רוצה לנקות ידיו באדם ההוא). "ועיין רש"י בראשית ל"ב כא: שכל כפרה אצל עוון וחטא וכו' כולם לשון קינוח והעברה וכו'. ומשום זה בזמן שהאדם יודע שהוא מלוכלך, אזי אין לו העזה וחוצפה להיכנס בהיכל המלך, ולכן קשה לאדם בזמן שהוא רואה וזוכר את מעשיו הרעים שהם נגד רצונו של המלך לעסוק אז בתורה ומצוות, ומכל שכן שיבקש מהמלך שהוא רוצה להתדבק ולהאחד בו. לכן צריך כפרה, היינו שלא יראה את מצבו הדל איך שהוא בתכלית השפלות ולא יזכור את מצבו, בכדי שיהא לו מקום לקבל שמחה, היינו ע"י שיוכל לעסוק בתורה ועבודה, ואז כשתהיה לו שמחה אזי יהיו לו מקום לבקש שיתחבר עם המלך, כי אין השכינה שורה אלא במקום שמחה." המדרגה הנמוכה ביותר היא מדרגת הכפרה – נקיון וטיהור של האדם כדי שיוכל להיכנס אל היכל המלך.
"לכן: מקודם צריכין כפרה. ואח"כ כשעושים תשובה מיראה זוכין לבחינת סליחה, ואח"כ שעושים תשובה מאהבה זוכין לבחינת מחילה." כלומר, הסדר הוא: כפרה, סליחה ומחילה.
ביום הכיפורים מתגלה עצם האדם – נקודת הא-לוהות שבתוכו, נקודת החיבור שלנו אל הקב"ה. נקודת החיבור הזאת תמיד נמצאת, גם כשהיא נסתרת מעינינו, אך יום הכיפורים מאפשר לנו לגלות אותה ולבקש להתחבר עם המלך וכך להתחיל לעלות בשלבי הסולם ולזכות לכפרה, סליחה ומחילה.
