מֵעֵבֶר לאמפטיה

"והנה הוכחתי... אשר אין תרופה לאנושות בשום פנים שבעולם זולת אם יקבלו על עצמם מצוות ההשגחה, שהיא "השפעה לזולתו" כדי לעשות נחת רוח להשי"ת, בשיעור ב' הכתובים: האחד הוא "ואהבת לרעך כמוך" שהיא תכונת העבודה גופה, דהיינו ששיעור היגיעה להשפעת זולתו לאושרם של החברה צריכה להיות לא פחות מזה השיעור המוטבע באדם לדאוג לצרכי עצמו, ולא עוד אלא שצריכים להקדים צרכי זולתו על צרכי עצמו, כמבואר במאמר מתן תורה אות ד'. וכתוב השני הוא "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שזוהי המטרה המחויבת להימצא לעיני כל בשעת היגיעה לצרכי חברו, שהוראתו שעושה ומתייגע רק כדי למצוא חן בעיני הבורא ית' שאמר ועושים רצונו ית'."
(מאמר השלום)

בפסקה הקצרה שלפנינו משרטט בעל הסולם את כל עבודת ה' שמוטלת על האדם בחייו, והיא מתמקדת במשפט קצר: "השפעה לזולתו" כדי לעשות נחת רוח להשי"ת". כדי להבין את משמעות הדברים נעמיק תחילה המושג הראשון "השפעה לזולתו".

במאמר מתן תורה מסביר רבנו שהמצווה "ואהבת לרעך כמוך" היא המצווה הכוללת את כל תרי"ב המצוות האחרות, כי מטרת המצוות היא לאפשר בנו שינוי מהפכני בכוחות הנפש מהמצב הטבעי של קבלה למצב הנרכש של השפעה. מטרת שינוי זה היא להגיע ל"השתוות הצורה", הווי אומר השוואת התכונות של האדם לתכונות הבורא. וכיוון שאין אצלו ית' רצון לקבל – כי ממי יקבל? וגם הוא בעל השלמות ללא כל חיסרון, לכן אין אצלו אלא רצון אחד, והוא הרצון להשפיע. ומדוע עלינו להשוות צורתנו לבורא? כי במציאות הרוחנית ריחוק וקירבה מובנים כשונות ודמיון. וכאשר שתי מהויות הן בעלות תכונות זהות, אז הן נחשבות בהשתוות צורה או בדבקות. דבקות זו היא התנאי ההכרחי לקיום מחשבת (מטרת) הבריאה להיטיב לנבראים, וזאת בשל חוק רוחני שרבנו מנסח כך (בספר אור הבהיר): "שזה הכלל, שכל מקבל אינו כדאי לקבל אורות מהעליון כל עוד היותו במקומו למטה מהעליון, וכן העליון אינו יכול להשפיע לתחתון בהיותו למעלה הימנו. אמנם כשהם פנים בפנים, שפירושו שיש להם קומה שווה לשניהם אז יש השפעה וקבלה מזה אל זה". ולכן יש צורך שהבורא והנברא יהיו בעלי תכונות דומות כדי שהשפע הא-לוהי יוכל להגיע לנברא, כפי שבמציאות שלנו, המקלט והמשדר צריכים להיות מכוונים על אותו תדר של גל, כדי שהרדיו ישמיע קול לאוזנינו. נובע מכך דבר פלאי: כדי שהנברא יוכל לקבל את השפע הא-לוהי עליו להיות בעל תכונה של השפעה דווקא! כי השפע שחושק הבורא להעניק לנו אינו ח"ו צרכים גשמיים, כי הם רק אמצעים לאפשר לאדם את עבודתו הרוחנית, אלא רצונו ית' להעניק לנו את התענוג הרוחני הנעלה ביותר והוא כוח הנתינה הנקייה, אור האהבה הטהורה שהיא תכונה א-לוהית ממש. תכונה זו היא לגמרי מחוץ לטבענו, ולכן מסביר רבנו (במאמר מתן תורה) שהדרך הבטוחה והפשוטה לקנות אותה ולהפנימה היא דרך השפעת טוב לזולת האנושי דווקא, על ידי קיום המצוות שבין אדם לחברו.  כי "המצוות שבין אדם לחברו הוא בלתי קבוע [דורש שינוי והתחדשות] ובלתי מסוים [אינו מסתיים לעולם] והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה [מקבלים משוב מהסביבה אם אנחנו מתנהגים באופן אגואיסטי], וע"כ סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה."

אמנם, השגת המדרגה של "ואהבת לרעך כמוך" על כל קומתה אינה סוף העבודה. כי אם אנחנו דואגים לזולת בגלל הזדהות עם מצוקתו או צרכיו, זה נעשה לרוב על פי תחושה של אמפטיה, רוצה לומר, של הזדהות עם הסבל שלו ורצון למלא את החיסרון שבבסיס סבלו. באופן פרדוקסאלי, הבסיס של האמפטיה, "הרגש זולתו" בלשון בעל הסולם, הוא היכולת להרגיש את הצרכים שלנו. ולכן המצווה של אהבת הזולת היא "כמוך". כפי שאני דואג ומרגיש את הצרכים שלי, כך אני דואג לצרכים של הזולת.

לכן, כדי להגיע להשתוות הצורה השלמה, עלינו להגיע ליכולת של אהבה שהיא מעל האמפטיה עצמה. וזה החלק השני – "כדי לעשות נחת רוח להשי"ת". עלינו להשפיע לזולת לא מתוך רגש אנושי טבעי, אלא מתוך רצון לאפשר לבורא להשפיע לנו את אור האהבה הנ"ל, כי זה רצונו להיטיב הגבוה ביותר, וזו התגלותה המלאה של 'מחשבת הבריאה', הרצון להנות לנבראיו בצורה המושלמת ביותר. וזו עשיית נחת רוח אליו הנשגב ביותר.

הדפסה