ביקורת בונה (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (שמות יח)
(יד) וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב:
פשט הפסוק:
יתרו כהן מדין וחותן משה רואה את משה שופט את העם לבד ומתפלא על כך.
האגדה על הפסוק: (מדרש שכל טוב שמות פרק יח)
[כתוב בפסוק שלנו:] "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם": שהיה טרוד בעבורם ומתבטל מדברי תורה ויושב ומשיב לכל אחד ואחד כפי דבריו, ומטריח עצמו בריבותיהם הרבה: ויאמר "מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם". כדמפרש ואזיל [והולך]: "מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ?". ומריבין [רבים] זה על זה ואתה נטרד להם מן בוקר עד ערב:
נקודות למחשבה:
משה רבנו פוגש את חותנו לאחר יציאת מצרים ומספר לו אודות הניסים שעשה ה' עם עמו ישראל. יתרו נפעם, ומקבל את הקב"ה כא-ל יחיד: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱ-לֹהִים" (פסוק יא). אבל הוא פחות מתרשם מפנים מסוימות של ההנהגה היומיומית של משה רבנו, ובמיוחד כשרואה אותו עסוק כולו בתפקיד של שופט צדק עבור כל דורש. נחלקו הפרשנים לגבי הנקודה המרכזית בהתנהגותו של משה רבנו שהפריעה ליתרו. אבן עזרא סבור שהבעיה טמונה במילים "אַתָּה יוֹשֵׁב" וכותב: "בעבור שמשה יושב לבדו, וישראל נצבים [עומדים], ואין זה דרך מוסר". החזקוני - בעקבות אגדתנו - חושב שהמילה המרכזית היא "לְבַדֶּךָ". הבעיה היא חוסר הארגון והעדר האצלת סמכויות, הגורמים למנהיג לבלות רוב זמנו בבית הדין על חשבון משימות לאומיות חשובת אחרות: "היה לך לחבר עמך הרבה חכמים להיות דנים עמך להקל מעליך ולא תשב בדין אתה לבדך". מצד שני דלות המשאבים גורם לחוסר סדר ולשירות ירוד ל"לקוחות": "שאלו טורדים את אלו ועומדים ומצפים כל היום מתי יבואו לדין לפניו". משה מקבל מיד את עצת התייעלות של יתרו: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר" (פסוק כד).
• כוח השכנוע של יתרו מפתיע בהתחשב לקושי שלנו להעביר ולקבל ביקורת. הסוד הראשון של ביקורת בונה ומקובלת היא ההבנה ההדדית שהביקורת באה ממקום של קרבה ואכפתיות ולא של כעס או ניכור. ולכן אמרה התורה: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". כדי לקיים מצוות תוכחה באופן ראוי צריך קודם כל להסיר את השנאה מלבנו. ומצד השני, עצם התוכחה, המאפשרת "ליישר קו" עם השני דרך תקשורת פתוחה, מונעת הצטברות כעסים ושנאה בין אנשים. הסוד השני של העברת ביקורת עניינית ויעילה הוא הצורך בבירור העובדות והמניעים להתנהגות הלא רצויה לפני קביעת העמדה וההמלצה לתיקון. לכן משתמש יתרו במילים "מָה הַדָּבָר הַזֶּה?" ו-"מַדּוּע" לפני הקביעה "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה", ולפני ההצעה לשיפור "עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱ-לֹהִים עִמָּךְ".
• הגמרא מסבירה על הפסוק "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו" (ויקרא כו): "מלמד שכולן ערבים זה בזה! - התם שהיה בידם למחות ולא מיחו" (סנהדרין כז ב). במילים אחרות, בחברה הרואה את הערבות הדדית כערך יסוד ומבינה שהתנהגות של כל פרט משפיעה על הכלל כולו - הופכת התוכחה לחובה מוסרית. אדם האדיש למעשה הרעה נענש על כך! הלוואי ונגיע כל אחד למדרגת אהבת התוכחה, שנאמר : "איזו היא דרך ישרה שיברור לו האדם - יאהב את התוכחות. שכל זמן שתוכחות בעולם, נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם ורעה מסתלקת מן העולם" (סנהדרין כז ב).
