בסוד הלשון - "אני לדודי ודודי לי" לאור פרשת שופטים (יוסף בלו)
פרשת השבוע הפרושה לפנינו היא פרשת שופטים, הראשונה בחודש אלול, ובה כתוב ענין מינוי שופטים, שוטרים וגם מלך: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים טז, יח). מפרש רש"י: "שופטים, דיינין הפוסקים את הדין, ושוטרים, הרודין את העם אחר מצוותן, שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט". השופטים פוסקים את דין התורה, שלמעשה הוא דין הבורא, והשוטרים כופים רצון השופטים על העם. מה התכלית שלהם? מצאתי רמז בתיבות "תִּתֶּן לְךָ" גימטריא תת ה' הגואל כ[ף] יהודה, המרמזים, כמו שפירש רש"י, על רצון ה' לאכוף, מלשון כפיה, את רצונו על החברה הישראלית, הנודעת גם בשם מלכות יהודה, וכך להשיג את תכליתו לגאול את עם ישראל. ומהי גאולה? התשובה במילה עצמה. גאולה הן אותיות ל[מד] גאוה. כלומר, מי שלמד לתקן את הגאוה וזכה בענוה יכול להשיג את דרגת אדם לפני החטא. כלומר, שיצר הרע יהיה מובדל כל כך ממנו עד שיחווה אותו חיצוני לגמרי ממחשבה, מדבור וממעשה שלו. ועל פי בעל הסולם, בלשוני, התכלית היא להשיג את הצורה המתוקנת של הרצון ליהנות. במקום לקבל בעל מנת לקבל, להפוך שיהיה לקבל על מנת להשפיע לזולת מבלי לקבל פרס, להשפיע ממקום נקי וזך, פשוט להיטיב לזולת כמו ה' בעצמו הטוב והמיטיב. ובאמצעות קנית מידת הענוה ניתן לתקן את הפירוד, הנובע מהתחרות שהגאוה גורמת, ולהשיג אחדות בעם ישראל, להיות כמו לב אחד הפועם באדם.
בחודש אלול יהודי ספרד ועדות המזרח מתפללים את נוסח הסליחות. הנה מתחיל חשבון הנפש לקראת ראש השנה. אלול הן אותיות לולא, המרמזים ששמא לא נמנה בכל שערי לבבנו את השופטים, השוטרים והמלך לדון את מעשינו במשפט צדק, אזי: "רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ" (מסכת אבות ג, ב). כלומר, יש להתפלל למלכות שלמה ללא חסרון, כי רק בזכות מוראה אותיות מורא ה' ניתן לתקן את הבעיה של בעלי הגאוה הנפרדים מה' וממצוותיו, ולכן הם עלולים לבלוע (אותיות לעלוב) אחד את מקומו של השני, לדוגמה, להעליב, להלבין פני חברו ברבים, לדבר לשון הרע, להוציא שם רע וכו'.
לכן מצווה ה': "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךְָ... רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד... וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר... לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ" (דברים יז, טו-כ). ממצוות המלך: ה' בוחר את המלך ולא העם, והוא מקרב אחיך. בעל הטורים מוסיף שהמלך מחויב להיות משבט יהודה על פי רמז: "מקרב אחיך, גימטריא משבט יהודה". המלך מצווה לא להשיב את העם לשעבוד לתאוות, שהרי ישראל זכו לצאת ממ"ט שערי הטומאה והיצרים המיצרים כשישבו במצרים. המלך מצווה מצד אחד להסתפק בהכרח ולא להרבות בסוסים, בנשים, בכסף ובזהב, אך מצד שני, לכתוב שני ספרי תורה וללמוד, מה שיתרום ליראה, להיכנע לרצון הבורא, לשמור את מצוותיו ולבלתי רום לבבו, למרות שהוא מחויב להתנהג בגדלות עם נתיניו בכדי שישמעו לו. כלומר, כל מצוות המלך הן לתכלית שלא יתנשא לבו בגאוה על אחיו היהודים. כי גאוה היא שורש לכל המידות הרעות. יוצא שעל המלך, משיח ה', להיות ענו, כצינור לרצון האלוקי, להוציא את כוח ה' הרוחני אל הפועל בעולם הגשמי בצורה הנאמנה ביותר, כמו משה רבנו הענו מכל אדם. מצאתי חיזוק למה שמזיק לעומת מה שמיטיב למלך למלא את תפקידו נאמנה: "מרבה נכסים, מרבה דאגה. מרבה נשים, מרבה כשפים. מרבה שפחות, מרבה זימה. מרבה עבדים, מרבה גזל. מרבה תורה, מרבה חיים. מרבה ישיבה, מרבה חכמה. מרבה עצה, מרבה תבונה. מרבה צדקה, מרבה שלום. קנה שם טוב, קנה לעצמו. קנה לו דברי תורה, קנה לו חיי העולם הבא" (מסכת אבות ב, ז). יגעתי ומצאתי כי מלך גימטריא כגואל יהודה וידוע כי מל"ך ראשי תיבות מח-לב-כבד. אלו מרמזים כי כל מלך, גוי או יהודי, צריך לתפקד כאדם מתוקן וענו, אך על מלך יהודי לעשות את רצונו של ה' יתברך שבחר בו. וככל שישכיל בחכמת התורה, אזי מוחו השכלי-רוחני ישלוט על הלב והרגש המתעתע, וכך גם על תאוות הנפש הבהמית המרומזת בכבד, האחראי לניקוי הדם, "כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ" (ויקרא יז יא).
רבי נחמן מברסלב מפרש את "אני לדודי ודודי לי": "שמי שרוצה לילך בדרכי התשובה... שיתחזק עצמו בדרכי ה' תמיד, בין בעליה בין בירידה, שהם בחינת: "אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך"... היינו בין שיזכה לאיזה עליה, אל יעמד שם... שזהו בחינת בקי ברצוא... וכן להפך, שאפילו אם יפול... בשאול תחתיות, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השם יתברך... וזה בחינת בקי בשוב... כי אי אפשר לילך בדרכי התשובה, כי אם כשבקי בשני הבקיאות האלו" (מוהר"ן, ו). אז, בע"ה, שנזכה להיות כמלך ענו, נבחרו של ה', ולא כעבד לגאוה עצמית. ואפילו אם נעלה ונפול, אזי נהיה בעלי ניסיון ונשוב בתשובה שלמה לה'. "כי אפילו בתוך הסתרה שבתוך הסתרה גם שם מלובש השם יתברך" (מוהר"ן, נו), אמן כן יהי רצון.
