צעקה היא תפילה (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (שמות יד)
(י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה':
פשט הפסוק:
עם ישראל הבורח ממצרים הגיע עד הים, וכאשר הם רואים את המִצרים סוגרים עליהם הם צועקים צעקה גדולה אל ה'.
האגדה על הפסוק: (שמות רבה פרשת בשלח)
כך ישראל, כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולים עיניהם להקב"ה שנאמר: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם ... וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ" (שמות ב), ... התחיל הקב"ה מוציאם משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת [נוספת] ולא היו רוצים, מה עשה? גירה לפרעה לרדוף אחריהם שנאמר: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב", מיד "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" [בפסוק שלנו]. באותה שעה אמר הקב"ה לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם, שנאמר "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע" (שיר השירים ב), "השמיעני קול" אינו אומר אלא "הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ" (שם) אותו הקול שכבר שמעתי במצרים. לכך כתיב השמיעני את קולך כיון שהתפללו אמר הקב"ה למשה מה אתה עומד ומתפלל, כבר קדמה תפלתן של בני לתפלתך, שנאמר "מַה תִּצְעַק אֵלָי" (שמות יד)
נקודות למחשבה:
הצעקה המכוננת של כל אדם נקראת ביציאה לאוויר העולם הזר והקר לאחר העזיבה את רחם האם החם, המחבק והבטוח. זעקה זו תישמע בכל פעם ששוב ירגיש האדם את אחד ממרכיבי חווית הלידה: כאב גופני, צער האובדן, או חרדה. צעקה על אובדן המוני נשמעה במצרים לאחר מכת הבכורות: "וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף" (שמות יא). וכשמבינים בני ישראל שהם לכודים בין הים מלפנים, החיות הרעות בצדדים והמצרים מאחור, גם מגרונם עולה צעקה של אימת המוות הקרב ובא.
• אך במקרים רבים, הצעקה היא דרך של תקשורת אל השני הנסתר, המרוחק או שאינו שומע אותנו באמצעות דיבור רגיל. כך חז"ל הבינו את בפסוק שלנו, שצעקת בני ישראל "אֶל ה'" היא ניסיון להשמיע מצוקה נוראה לקב"ה, שדווקא ברגע זו נראה כמסתתר ונעלם מהזירה. אמנם, ה"מלכודת" שבה נכנסו בני ישראל, הוכנה על ידי הקב"ה כדי שהם יעלו את התפילה של עם שלם המבקש את ישועת הבורא הגואל. רש"י מסביר על הפסוק שלנו: "וַיִּצְעֲקוּ - תפשו אומנות אבותם. באברהם הוא אומר: "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם" (בראשית יט), ביצחק: "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד), ביעקב: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (בראשית כח)". על פי המסורת, כל אחד מהאבות תיקן אחד משלשת התפילות הקבועות. אברהם יסד את תפילת שחרית – לשון "עמידה". יצחק תיקן את מנחה- לשון "שיחה". יעקב תיקן את ערבית – לשון פגיעה [מפגש]. לפעמים תפילה שקטה, שבלונית ומסודרת אינה יכולה לבקוע את כל המחיצות עד המרום, ודרושה בקשה אמיתית ועזה היוצאת מהלב השבור, והיא הצעקה אל ה'. לאחר שהצעקה פועלת פעולתה, היא אינה נחוצה יותר, ואומר משה רבנו: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" [תשתקו] (פסוק יד).
• לפעמים הצעקה נובעת מחרשות, מחוסר היכולת לשמוע את קולנו. במישור הרוחני, הקול הפנימי שלנו מדבר אלינו בשפת האמונה בה'. ומסבירים גדולי החסידות "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ": הם צעקו על עצם היראה הזאת. צעקתם נבעה מבושה שמתייראים מפני בשר ודם, כי עובד ה' אמיתי אינה ירא משום דבר חוץ מהקב"ה בעצמו.
