למה אנחנו אוכלים? (יואל אופנהימר)
הפסוק של הפרשה: (שמות טז)
(לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:
פשט הפסוק:
במשך ארבעים שנות המדבר, אכלו בני ישראל את המן, מזון שירד בנס מהשמים. מראהו היה לבן וטעמו היה מתוק כדבש.
האגדה על הפסוק: (מדרש תנחומא פרשת שמות)
אמר רבי יוסי בשם רבי חנינא אם תמיה את עליו [המדרש הסביר מקודם שכל אחד שמע בהר סיני קול שהוא היה מסוגל לסבול], למד מן המן. שלא היה יורד לכל אחד ואחד, אלא לפי הצריך לו, הבחורים היו אוכלים אותו כלחם, שנאמר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות טז), הזקנים היו אוכלים כדבש, שנאמר: וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ [בפסוק שלנו], הקטנים כחלב משדה אמן [משד אמהם], שנאמר וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן (במדבר יא) [לְשַׁד מלשון שַׁד].
נקודות למחשבה:
המן, מזון אלוקי, ניתן לעם ישראל באמצעות ניסים רבים ונפלאים. המן ירד כל לילה בלילה, אך בערבי שבתות ירדה כמות כפולה (לשישי ולשבת) וזה מקור המנהג לברך על שני לחמים בסעודות שבת (לֶחֶם מִשְׁנֶה). המן נקרא בספר תהילים "לֶחֶם אַבִּירִים" - לחם של מלאכים – ורש"י מסביר במקום: "אבירים [אותם אותיות כמו] איברים, שהיה נבלע בכל האברים ולא היו צריכים לנקביהם". המן היה מזון טהור ומעולה, נעכל לגמרי ומזין את כל אברי האדם ללא הוצאה כל פסולת. המן היה התגשמות השלמות, ללא תוספת כל שהיא, לא כמותית ולא איכותית.
• בנוסף סימל המן אידיאל של חלוקה צודקת ושוויונית של השפע בחברה. הוא היה מדוּד לצורכי איש ואיש, ואם אחד לקח יותר מדי והשאיר למחרת, התמלא המן בתולעת. אף אחד לא היה רעב, ואף אחד לא היה שמן! בהקשר זה מעריכים רוב הכלכלנים בימנו, שהרעב בעולם אינו נובע ממחסור במזון גלובלי, אלא בבעיה של חלוקה לא שיוונית של התפוקה והתבואה החקלאית בין אוכלוסיות עשירות (שאוכלות יותר מידי), ובין אוכלוסיות עניות (שאוכלות פחות מידי). בחשבון הכללי של כדור הארץ, יש מספיק לכולם.
• האגדה שלנו מספרת על עוד נס נפלא שאפיין את המן: הוא היה מותאם לטעם של כל אדם. המן היה מתהפך ממזון תינוקות לארוחת מבוגר, וטעמו היה מתאים לכל אחד לפי רצונו. אם נשאל את עצמנו למה אנחנו אוכלים, נוכל להבחין בשתי סיבות עיקריות. הראשונה היא הצורך להסיר את צער הרעב ולקבל אנרגיה חדשה. בהקשר זה, האוכל הוא מעין תרופה משולבת עם חומר דלק קיומי שאנו חייבים לקבל כל יום על מנת להישאר בחיים. על אותו משקל האוויר שאנו נושמים כל דקה, הוא תרופה לתחושת המחנק, וחומר דלק לכל פעולותינו. אבל הסיבה השנייה של האכילה איננו קיימת בנשימה, והיא התענוג הגדול של טעם המזון לחיך האדם. וכולנו יודעים שתענוג זה עוד מתעצם אם המזון גם מעוצב יפה ונעים לעיין. איך היו נראים חיינו אם היינו אוכלים בדרך שאנו נושמים אוויר ללא צבע, ריח וטעם? איך היו נראים חיינו אם האכילה הייתה רק מענה לצורך קיומי? המן היה בחיצוניותו מזון פשוט ואחיד. אבל בפנימיותו היה טמון מגוון אין סופי של טעמים שאפשר לכל אדם תענוג מרבי. ובהקשר זה, המן הוא משל לשפע האלוקי הקיים בעולם. מקורו הפשוט ואחיד ונובע מהרצון היסודי של הבורא ליהנות את נבראיו, אבל בתוכו טמונים תענוגות רבים ושונים. והכול תלוי רק ברצון של כל אדם, ובמה הוא בוחר לעסוק ולהתרכז בחייו. אחד ירצה שפע חומרי, השני ירצה כבוד, השלישי חכמה והרבעי קדושה. וזה אולי סוד של הפסוק של ספר תהילים שאנו אומרים בברכת המזון לאחר ארוחה: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן".
