לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו (יואל אופנהיימר)
הפסוקים שלנו: (שמות פרק י)
(כב) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים: (כג) לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם:
פשט הפסוקים:
משה מביא מכה תשיעית על מצרים – מכת החושך, אשר לא פגעה בבני ישראל.
האגדה על הפסוקים: (שמות רבה (שנאן) פרשת בא פרשה יד)
מהו "חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה" [בפסוק שלנו]? אמר ר' אבדימי דמן חיפה: אותו חשך כפול ומכופל היה. רבותינו אומרים: שבעת ימים של חשך היו. כיצד? ג' הראשונים, (...) ועל אלו שלשה ימים נאמר: "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". ג' ימים האחרונים, מי שהיה יושב לא היה יכול לעמוד והעומד אינו יכול לישב ומי שהיה רבוץ אינו יכול לזקוף, ועליהם נאמר: "וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים". ובשלשת ימי האפלה נתן הקב"ה את חן העם בעיני מצרים והשאילום, שהיה ישראל נכנס לתוך בתיהם של מצריים והיה רואה כסף וזהב ושמלות. אם היו אומרים: אין לנו להשאיל לכם, היו ישראל אומרים: הרי היא במקום פלוני. באותה שעה היו המצריים אומרים: אם היו רוצין לשקר בנו היו נוטלין אותן בימי החשך ולא היינו מרגישין בהם, (...) והיו משאילין להם.
נקודות למחשבה:
עשר המכות כולם הם בגדר נס גדול. משום שגם אם המכה היא לגמרי בגדר הטבע, כגון הארבה, השחין, או הדבר, הופעתה בזמן ובמקום הרצויים הוא מאורע ניסי המעורר התפלאות גדולה מגילוי כוחו של הא-ל בעולם. אבל יש מכות המגלות תופעה על-טבעית - בבחינת נס בתוך נס. לדוגמה, על הברד נאמר "וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד" (שמות ט), תופעה החורגת לחלוטין מהברד המוכר. למכת החושך מדרגה נוספת, של נס בתוך נס בתוך נס. בנוסף לעיתוי (נס ראשון) החושך היה בעל תכונת האפלה (נס שני). ומסביר המלבי"ם "שבמקום חשך יצויר נוגה הירח ואור הנר, לא כן במקום אופל". במילים אחרות, אור קטן מסוגל לדחות את החושך, אך לא יכול לבקוע באפלה, שהיא קרובה לדממה ולמוות ככתוב "ארץ עפתה כמו אופל צלמות" (איוב י). הנס השלישי היה שלכל ישראל היה אור אפילו במושבותם החשוכים ביותר של המצרים!
• בהסתכלות רוחנית, הטוב נמשל לאור, והרע נמשל לחושך. ועל הפסוק "וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" אומר המדרש "את האור - זה מעשיהן של צדיקים, וחשך - זה מעשיהן של רשעים" (בראשית רבא א). אבל בנוסף, מדרגת הצדיק היא האור, ככתוב "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהלים צז). ומדרגת הרשע נקראת חושך ככתוב "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (משלי ד). האור שהצדיק משיג היא הרגשת נוכחות ה' בעולם, והרגשת אהבתו לכל הבריות. לעומתו, עבור הרשע העולם הוא מקום מנוכר, ללא מנהיג וללא משפט, שבו שולטת לבדה יד המקרה (מלשון קרירות וניכור). בינו לבורא מפרידים חושך, אפלה, והסתר פנים.
• הבסיס של כל התורה ושל היכולת להדבק במידות הבורא היא מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". זו הדרישה לראות בכל אדם את הניצוץ הא-לוהי המאיר את פניו. על בסיס הבנה זאת, נוכל לפרש את מצב המצרים בעת מכת החושך כאלגוריה לאדם המנותק מכל אור של חיבור לאנשים אחרים, ושרוי בחושך שהולך ומעמיק. התהליך מתחיל בהפסקת הראיה של השני בדמות של "אח ורֵע", ככתוב בפסוק שלנו: "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". דבר זה גורם לקיפאון רגשי של "לב האבן" המונע כל תנועה לקראת הזולת, ככתוב: "וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו". לעומת המצרים, לבני ישראל שחיו באהבת אחים "הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם".
