לצאת מן המיצרים (יפעת אדלר)
ימי בין המיצרים נמצאים בין שני מיצרים, בין שתי בעיות שורשיות:
במיצר של י"ז בתמוז – שבירת הלוחות - סירבנו לקבל את התורה. במיצר של תשעה באב – סירבנו להיכנס לארץ ישראל. הנקודה השורשית המשותפת לשני המיצרים היא חוסר אמונה ביכולתו של הבורא לרדת ולהתגבר על קשיי המציאות התחתונה.
שבירת הלוחות היא למעשה רצון שהקב"ה יישאר בשמיים ולא ירד ויחרוט את הרעיונות שלו בחומר שלנו. הלוחות הם אנחנו. בתשעה באב המרגלים ראו בארץ ישראל ענקים - בעיות ענקיות. בשני המקרים אנחנו לא מאמינים שהקב"ה מסוגל ברדתו לתקן פה. בי"ז בתמוז – אותנו, ובתשעה באב – את ארץ ישראל. אנחנו חוששים שהמציאות של העולם הזה יותר חזקה מהקב"ה, ושהוא לא מסוגל לתקן את עולמו.
אומר ירמיהו במגילת איכה: "גלתה יהודה מעוני" - הקב"ה רוצה לתת, להשפיע לנו שפע. הוא נתן לנו אפשרות לקבל או לסרב. הכול תלוי בכלים, בקבלה שלנו. ארץ ישראל היא ארץ חמדה – צריך לחמוד אותה.
כתוב בירמיהו ט' י"א-י"ב: "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר ה': עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם; וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְלֹא הָלְכוּ בָהּ". הארץ אבדה על כך שעזבנו את תורתו של הקב"ה והסתפקנו בתורה חיצונית, על כך שלא שמענו את קול ה' אלא דברים חיצוניים. אומר הב"ח: "כוונתו יתברך מעולם הייתה שנהיה עוסקים בתורה בכדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה... אבל עתה שעברו חוק זה, שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן גם להתגאות להראות חכמתם, ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה, הנה בזה עשו פירוד, שנסתלקה השכינה מן הארץ, והארץ נשארה בגשמותה בלי קדושה, וזה גרם חורבנה ואבידתה".
זהו העוני שעליו מדבר הנביא במגילת איכה, זהו שורש הגלות. ובהבנת העיוות ניתן לתקן ולגלות את פני הגאולה. החורבן נובע מעזיבת התוכן הפנימי עבור הפן החיצוני של החיים. תהליך הגאולה מדריך אותנו לשוב אל הפנים, לגלות את הפנים בחוץ, לגלות את מה שהיינו בפנים – בחוץ. לתת לאור הגדול שחווינו להיות בחיים שלנו בחוץ. זאת אמונה. להיכנס בחזרה אל גן העדן שממנו גורשנו. החזרה מן החיצוניות אל הפנימיות צריכה להתבטא בכל ממדי החיים, עולם, שנה ונפש.
אומר בעל הסולם בהקדמה לתלמוד עשר ספירות ל"ו: "המתבאר מדברי תיקוני הזוהר הוא שישנה שבועה, שלא יתעורר אור החסד והאהבה בעולם, עד שמעשיהם של ישראל בתורה ומצוות, יהיו על הכוונה שלא לקבל פרס, אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצר ב"ה, שזהו סוד השבועה: 'השבעתי אתכם בנות ירושלים' וכו'. באופן, שכל אריכות הגלות והייסורים שאנו סובלים, תלויים ומחכים לנו, עד שנזכה לעסק התורה ומצוות לשמה, ואם רק נזכה לזה, תיכף יתעורר אור האהבה והחסד הזה, שסגולתו להמשיך סוד הכתוב: 'ונחה עליו רוח חכמה ובינה' וכו', ואז נזכה לגאולה השלימה. גם נתבאר, שאי אפשר שכל כלל ישראל יבואו לטהרה הגדולה הזו, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת, מה שאין כן בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם, מטעם המבואר לעיל (אות כ"ב ד"ה אכן)".
כלומר, הגאולה של עם ישראל תלויה בעסק התורה והמצוות לשמה, בלימוד פנימיות התורה, בהכנת כלים לקבלת השפע שהקב"ה רוצה להשפיע עלינו, בחיבור בין שמיים וארץ.
(עפ"י שיעור של הרב יואל בן הראש, חודש אב)
