בסוד הלשון - יד הגאולה מבין המיצרים (יוסף בלו)
יד הגאולה מבין המיצרים
פרשות השבוע הן שתיים: מטות ומסעי. פרשת מטות פותחת בכך שמשה רבינו רצה להעביר הלכות בנושא נדרים לכל העם, אך ראשית הוא פונה לראשי השבטים. "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (במדבר ל, ב). ומפרש רש"י: "ראשי המטות: חלק כבוד לנשיאים, ללמדם תחלה, ואחר כך לכל בני ישראל, ומניין שאף שאר הדברות כן, תלמוד לומר, 'וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה, וידבר משה אליהם, ואחרי כן נגשו כל בני ישראל'". יוצא כי משה רבינו חלק כבוד לנשיאי שבטי בנ"י ולימדם דברי תורה קודם לבנ"י כולם. אונקלוס מתרגם התיבה "הַמַּטּוֹת" ב-"שִׁבְטַּיָא" (הצירוף: שבט א"י, ר"ת ארץ ישראל), המרמזים, כי מטה הוא בעצם מקל הליכה שנועד להקל, להטות ולכוון את הדרך. לכן, אלו היו דווקא נשיאי השבטים, שבזכות חוכמת הלכות התורה שלמדו ממשה רבינו, רק אז יכלו להוליך את בני שבטם לארץ ישראל וגם להוליכם בדרכי התשובה לה'.
ומהו "זה הדבר שציווה ה'"? כותב רבי נתן תלמידו של רבי נחמן מברסלב: "וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י... מֹשֶׁה נִתְנַבֵּא בְּכֹה וְכָל הַנְּבִיאִים נִתְנַבְּאוּ בְּכֹה. מוּסָף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה שֶׁנִּתְנַבֵּא בְּזֶה הַדָּבָר, כִּי כָּל הַנְּבִיאִים נִתְנַבְּאוּ בְּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה, שֶׁרָאוּ נְבוּאָתָם מֵרָחוֹק מְאֹד, אֲבָל מֹשֶׁה הִתְנַבֵּא גַּם בְּזֶה הַדָּבָר שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁרָאָה הַנְּבוּאָה בִּרְאִיָּה יָפָה וּבָרָה" (הלכות מתנה ה, אות מז). כלומר, ציווי ה' למשה ללמד את דברי התורה האלה היה כשקיבלם בנבואה כמו ממקום יפה ברור וקרוב ומיוחד יותר משאר הנביאים. אונקלוס מתרגם את התיבה "זֶה הַדָּבָר" ב-"דֵין פִּתְגָמָא". ומצאתי כי דין בגימטריא יד הגאולה. כלומר הגאולה תבוא בזכות דבר ה' או פתגמא. ובתיבה זו הצירוף פת גמא. אלו מרמזים כי לזה - לדבר ה', יש השתוקקות עצומה, כמו הצמא במדבר לגמא את המים (כמו הגמיאיני נא מעט מים מכדך) ולאכול את הפת. ופת במילוי זה פ(ה) ת(ו). המרמזים, כי פה, בזה הדבר תורה, יש כמו לחם מזין את הגוף ואת הנשמה בזכות התו היא התורה. שהרי התורה היא תו ארוך של אותיות, אשר הופרדו על פי המסורה לפרשות, פסוקים ותיבות. רמז נוסף מצאתי כי גמא גימטריא גואל גא, המרמזים, שיש להטות את הדרך לגאול עצמנו מן הגאווה גם בעת למוד דבר התורה. כי בעת הלימוד יש השתוקקות לקבל את החכמה, אך יש לזכור כי הקבלה צריכה לבוא בצורה של השפעה, כלומר לא ללמוד רק לעצמי, בשביל כבוד או בשביל פרס. אלא ללמוד בעל מנת ללמד במחיר של מתנת חינם.
בהמשך הפרשה פנחס נשלח עם לוחמי בנ"י לנקום את נקמת ה' במדיינים. ובמדרש תנחומא לפרשת מטות: "ולמה שלח פנחס? מי שהתחיל במצווה, גומרה. הוא השיב את חמתי והכה את המדינית, יגמור מצוותו". וזה נרמז בשם הפרשה מטות ובצירוף מות ט (ט גימטריא גו בתרגום בתוך). כי פנחס השיב את חמתו של ה', כאשר מסר את נפשו למות על קידוש ה'. ובעצם המעשה שהרג את המדיינית המית את השורש או התוכן הפנימי והרוחני לעצת הזימה של בלעם, ולכן זיכה אותו ה' לגמור את המצווה גם גשמית, כשהרג גם את בלעם בעצמו.
ופרשת מסעי, החותמת את ספר במדבר, פותחת בתיעוד משה את מסעי בנ"י במדבר. "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (במדבר לג, ב). התורה מוכיחה לנו כי משה רבינו, צווה לכתוב את המסעות ומוציאה לאור, כי הם לא נכתבו מתוך פרי דמיונו. רק משה רבינו יכול היה לפרש ולברר את התורה שבכתב להלכות המוליכות את כל העם מן המדבר אל ארץ ישראל, בכדי להתחבר גם אל ה'. כי משה רבינו מצא את נקודות הזכות הטובות בכל אחד ואחד מבנ"י, לכן ידע להטות כרועה במטהו את הליכתם בדרך המיוחדת לכל אחד ואחד ולבקש עליהם רחמים מבורא עולם. כותב רבי נתן, תלמידו של הרב נחמן מברסלב: "כל הטלטולים והנסיעות של בנ"י הם בשביל ברור ההלכות, כי ההלכות הם בחינת רגלי הקדושה, בחינת הליכות עולם, כמו שאמרו רז"ל (מגלה כח): אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות', כי עקר ההלוך דקדושה לילך ולהתקרב לה' יתברך, הוא על ידי ההלכות הקדושות של התורה" (ליקוטי הלכות ראשית הגז, ה, אות טו). לכן, כה חשובה היא התורה שבעל פה, המוליכה לקרבנו אל ה'.
יגעתי ומצאתי כי מסעי בגימטריא הגאולה ע"ס (ר"ת עשר ספירות) ובפועל נסע הצירוף נס ע (עין זה מלשון תנועה), המרמזים כי הלימוד בכל זמן ובכל מקום הוא מתוך תנועה, המקדמת את האיש הישראלי במסעו המאופיין בהשגחה פרטית ניסית, הכוללת את כל הנהגות ה' על עשר ספירותיה, בכדי לתקן מניסיון לניסיון את נפש הנוסע. העונש של מסעי המדבר בשל חטא המרגלים, הוא לכאורה מצד מידת הדין. אבל למעשה הוא דווקא מצד מידת הרחמים. כי התיבה ענש בשכול אותיות יוצאת עש"ן ר"ת: עולם (מימד המקום), שנה (מימד הזמן), נפש (מימד הנשמה). כלומר, אם לא היה מושג של עונש, אזי אנחנו כמו בנ"י לא היינו יודעים מה עלינו לתקן, במקום ובזמן היעודים, בכדי להיגאל מן השעבוד למידת הגאווה ולעבודה הזרה במצרים, ואז לזכות במידת הענווה ולעבודת ה' בארץ ישראל.
אז בע"ה, היכן שנהיה, שנזכה לצאת מימי בין המיצרים, מתוקנים בנפשנו ומוכנים, לגאולה השלמה, אכי"ר.
