לשון של בקשה (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (שמות יא)
(ב) דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:
פשט הפסוק:
הקב"ה מבקש ממשה לומר לבני ישראל שיבקשו מהמצרים כלים יקרים.
האגדה על הפסוק: (פסיקתא זוטרתא שמות פרק י)
[כתוב בפסוק שלנו] "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם" וגו' . אמרי דבי רבי ינאי: אין "נא" אלא לשון בקשה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם" (בראשית טו) - קיים בהם "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (שם) - לא קיים בהם.
נקודות למחשבה:
אגדתנו מעלה שתי תהיות. הראשונה תחבירית , לגבי משמעותה של המילה "נא" – לשון תחינה ובקשה- בפסוק שלנו. בפשטות, נראה שהיא נסובה על משה רבנו [אנא ממך דבר אל בני ישראל]. אך אגדתנו מבינה שהיא גם קשורה לבקשה עתידית של משה אל בני ישראל [אמור לבני ישראל: אנא מכם תשאלו כלי זהב וכסף מהמצרים]. התהייה השנייה מקשה על עצם הצורך בלשון של בקשה בכלל. כלפי משה היה יכול הקב"ה להשתמש בלשון ציווי החוזר על עצמו פעמים רבות בתורה: " דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [ויעשו כך וכך]. וכלפי בני ישראל, לא ברור מדוע יש להתחנן לפניהם שילכו ויקבלו רכוש גדול?
• הסברים שונים ניתנו לנמק את לשון "נא" בה משתמש הקב"ה. אגדתנו מתארת את ה"מבוכה" כביכול של ה' כלפי אברהם אבינו אם לא יעמוד בהבטחתו אליו! בנוסף התמקדו פרשנים אחרים בקושי של משה רבנו לפנות לבני ישראל בנושא. ספורנו [איטליה מאה ה-16[ סובר שבני ישראל חששו לקבל את הכסף של המצרים "שמא בסבת הממון ימסרו עצמם [המצרים] לרדוף אחריהם". אחרים (פרוש "הבאר") מסבירים שבני ישראל חששו לא לעמוד בניסיון של העשירות הפתאומית העלולה לגרום להם לשכוח את הקב"ה ותורתו. ועל כך רומז משה, לאחר חטא העגל שנוצר מכל הזהב שבידי ישראל. בדרישתו מהקב"ה אם לא יסלח לעם ישראל "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב), מזכיר משה להקב"ה, שהחטא התאפשר בגלל אותה מילת "נא" ששמשה הקב"ה שבפסוק שלנו!
• משורש טבעו, דואג כל אדם קודם כל על עצמו, על רכושו, ועל האינטרסים שלו. כל נתינה לשני היא ביסודה סוג של ויתור, הכרוך במידה מסוימת של כאב. לכן, האדם המבקש נמצא בעמדה נחותה ומביכה כלפי הנותן. כדי לאזן את מערכת היחסים שבניהם, נותן גם המבקש מתנה לשני בצורה של מילה טובה: "בבקשה" ו"תודה". מכאן ניתן להבין שמנהגי נימוסים הקרויים "דרך ארץ" בלשון חז"ל אינם מוסכמות חברתיות חלולות, אלא להיפך, צורך נפשי עמוק של האדם. לאחר הבקשה הנימוסית של הקב"ה ממשה, ובקשה דומה של משה מבני ישראל, באה בקשה שלישית שרק רמוזה באגדתנו, והיא הפניה של עם ישראל לשכניהם המצריים. פנייה זו היא אולי הקשה והמביכה מכולם, והיא דורשת את לשון ה"נא" ביתר שאת, כדי לאפשר תגובה החיובית של המצרים, שיסכימו לוותר על הכסף והזהב האהובים. והקב"ה מלמד אותנו כאן לקח גדול: לא מלמדים דרך ארץ, אלא מתנהגים בדרך ארץ! כדי שבני ישראל יפנו ב"נא" למצרים, משתמש ה' ב"נא" כלפי משה ומבקש ממשה לפנות לישראל בצורה דומה. החינוך הערכי הטוב ביותר הוא קודם כל דוגמה אישית, יושר וכנות.
