בסוד הלשון - גאולת פנחס (יוסף בלו)
פרשת השבוע היא פרשת פינחס הפותחת בדבר ה' למשה רבינו כי: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (במדבר כו, יא). רש"י מפרש: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן". אבי אמו של פינחס היה יתרו שעבד עבודה זרה, ועל כן השבטים ביזו את פינחס גם על מעשה הריגת נשיא שבט שמעון. לכן הקב"ה גידל את כבוד שם פינחס בייחוסו כנכדו של אהרון, הכהן הגדול הראשון לבנ"י. בשם פינחס הצירוף חפן, שהרי פינחס אחז בידיו רומח ודקר למוות את זמרי נשיא שבט שמעון וכזבי בתו של בלק המדיינית יחדיו. בשם זמרי הצירוף והגימטריא מ הזרה. ואם האות מ מלמדת על השתוקקות הארבעים ימים של בנ"י לתורה, אלו דווקא מרמזים על ההשתוקקות של זמרי לעבודה הזרה. ו-כזבי גימטריא טל, שהרי רצתה להחטיא בזימה את מנהיגי ישראל, ואז להחטיא את אמונת בנ"י כי ט"ל מלאכות המשכן הן עבודה כוזבת. צירופי שמו של פינחס מרמזים עוד על הח"ן, ר"ת החכמה נסתרת שהשיג: כי פני פנחס היה לקנא לה' ולנקום למעשה את נקמתו, ובאותה מידה של רצון והשתוקקות לדין, חס לרחם על בנ"י, ומסר נפשו על קידוש ה', והצילם מכליה ע"י הקב"ה. כי מעשה ההרג של פינחס היה כקורבן שכיפר על בנ"י. וכמו בנס, ר"ת סומך נופלים, סמך את נפילתם הרוחנית של עם ישראל, כאשר הסיח, הסיר וסילק את הזימה משורשה בזכות מעשיו. וזה ממש כמו שפינחס נפח חיים חדשים באדם הראשון כבורא בעצמו. השם פנחס הוא אותיות נס פח, השמן הקדוש שלא טומא ונחתם בחתימה של הכהן הגדול. ואכן פנחס זכה שממנו תצא משפחת הכהונה לעולמי עד, כי כיפר לעד על בנ"י: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בעל הטורים מפרש: "'לכפר' לא נאמר, אלא 'ויכפר', שעומד ומכפר על ישראל עד סוף כל הדורות". ובעל הסולם כותב (זהר פנחס עא-עג) בלשוני: כי מחמת הפחד של פנחס מהמוני בני שמעון הנוקמים, פרחה נשמתו, ואז נתגלגלו בו הנשמות של נדב ואביהוא, ולכן הרוויח את מקומם, וראוי היה להיות כהן גדול, מה שלא היה ראוי קודם לכן. וכך גם נתקנו נשמות נדב ואביהו שלא קיימו מצוות פריה ורביה להעמיד בנים בצלם אלוקים, שמשום זה לא היו ראויים לשמש בכהונה הגדולה. ומאחר שפינחס תקן את הברית, זכו השניים לתיקונם וגם לכהונה הגדולה. וזה לשון בעל הסולם: "ועל כן כתוב בו בפנחס בן בן ב' פעמים, פנחס בן אלעזר בן. שמורה על ב' הנשמות שנתגלגלו בו, שהם בני אהרון. ועל כן אומר 'בן אלעזר' על פנחס, 'בן אהרון' על נדב ואביהוא".
מצאתי כי זמרי בן סלוא גימטריא אזמרה סנה לבו, המרמזים כי זמרי רצה להיות כמזמר כרמי הגפן, כלומר לחתוך במזמרה את לבו של משה רבינו, אשר חווה את התגלות ה' הראשונה שלו בסנה הבוער. אבל הסנה לא אוכל. כלומר החומר לא אוכל ע"י יסוד האש. כי חומר זה צירוף מ רוח, המרמז על השתוקקות לרוח, ואש זה צירוף שא תפילה, המרמזים כי על הנברא הגשמי להתפלל ולהשיג רוחניות ולדעת כי מידת הדין היא כולה מן מידת הרחמים, שתכליתה לא לכלות את החומר לחלוטין. רבי נחמן מברסלב כותב: "כְּשֶׁיֵּשׁ דִּינִים, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי הַמִּדַּת הַדִּין הָיָה מְכַלֶּה אֶת הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל הַמִּדַּת הַדִּין אֵין לָהּ כּחַ לְכַלּוֹת לְגַמְרֵי... אֲבָל הָאָדָם יֵשׁ לוֹ כּחַ לְכַלּוֹת לְגַמְרֵי אֶת חֲבֵרוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ דִּינִים עַל אָדָם אֶחָד, חַס וְשָׁלוֹם, וּבָא אָדָם אַחֵר וְעוֹמֵד וְחוֹלֵק עָלָיו, אֲזַי מִדַּת הַדִּין מִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, כִּי הֵם רוֹצִים יוֹתֵר שֶׁיִּנְקם בּוֹ הָאָדָם כִּי יֵשׁ לוֹ כּחַ כַּנַּ"ל. עַל כֵּן מִי שֶׁהוּא צַדִּיק גָּדוֹל וּמַשְׁגִּיחַ בְּתִקּוּן הָעוֹלָם הוּא חוֹלֵק לִפְעָמִים בְּכַוָּנָה עַל צַדִּיק אֶחָד כְּדֵי לְסַלֵּק מֵעָלָיו מִדַּת הַדִּין כַּנַּ"ל, כִּי יִסְמְכוּ עָלָיו שֶׁהוּא יִנְקם יוֹתֵר, אֲבָל אַחַר כָּך הוּא עוֹשֶׂה בְּרַחֲמִים וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה יִסּוּרִים לְאוֹתוֹ הַצַּדִּיק". רבי נחמן מוסיף: " שֶׁפִּינְחָס הֵשִׁיב אֶת חֲמַת ה' וְסִלֵּק מִדַּת הַדִּין מִיִּשְׂרָאֵל עַל יְדֵי שֶׁהוּא לָבַשׁ נְקָמָה לִנְקם בָּהֶם עַל כֵּן נִסְתַּלְּקוּ הַדִּינִים" (לקוטי מוהר"ן, רמא). כלומר, מידת הדין לא יכולה לכלות לחלוטין וסמכה על פינחס לכלות לחלוטין את כל עם ישראל. נקמת פינחס היא חיצונית ולבושה מידת דין, אך פנימיותו היא מדת הרחמים. הוא ריחם על זמרי בהורגו, כי הקריבו כקורבן לה', וכך כיפר על חטאיו ועל חטא עם ישראל.
בזוהר נכתב: "שאליהו הוא פנחס" (זהר פנחס סעיף לו) אשר זכה לבשר על הגאולה של עם ישראל באחרית הימים. אין זה פלא כי זה היה בזכות פנחס, אשר למעשה היה גואל של בנ"י מן האבדון לעולמי עולמים. אז איך ניתן להיגאל? יגעתי ומצאתי כי במילה גאולה יש הצרוף למד גאוה. כלומר, בכדי להשיג גאולה מן השעבוד לתאוות, יש בשלב הראשון ללמוד "מתי אני גאוותן ואנוכי? מתי אני פועל יותר לקבל לעצמי ופחות בכדי להשפיע ולהתחבר לסביבה בצורה הנקייה מפניות אישיות?" בשלב השני, יש לתקן את הגאוה או אגו ה. כלומר, ללמוד, ללמד וליישם את י"ג מדות רחמי ה' ואת י' ספירות הנהגותיו הנרמזות במילה "אגו" : "א" - מלכות או כתר, "ג" – חכמה, בינה, דעת, "ו" – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. הספר 'תומר דבורה' של הרמ"ק מברר מדות אלו בכדי להשיג ענווה. אז, בע"ה, בזכות זה שנגאל מן הגאווה, נזכה לבוא אליהו הנביא אשר יבשר על בואו של משיח צדקנו ועל הגאולה השלמה, אכי"ר.
