מרירות הבוסר, מתיקות הבשל
"כל דבר שישנו בהמציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רﬠ ומזיק שבﬠולם, יש לו זכות קיום, במדה שאסור להשחיתו ולבﬠרו כליל מהﬠולם. אלא שמוטל ﬠלינו רק לתקנו ולהביאו למוטב. שהרי מתוך הסתכלות כל שהיא במלאכת הבריאה שלפנינו, די לנו להחליט ﬠל גודל מדת שלימותו של הפוﬠל אותה, ולכן ﬠלינו להבין להזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ... אמנם, דבר זה ידוﬠ לכל, שהבורא ית' לא השלים את הבריאה בעת שנבראה, כי כן אנו מוצאים בכל פנה ופנה מהמציאות שלפנינו, והן בכללותה והן בפרטיותה, נתונה היא תחת חוקים של התפתחות הדרגתית החל מן ההﬠדר ﬠד גמר גידולו."
(הרב יהודה ליב אשלג - מאמרי הסולם – מאמר י"ז - ביקורת השלום בעולם)
שאלת הרע בעולם מעסיקה את האנושות מתחילת דרכה, ונוגדת כביכול את האמונה בא-ל טוב וכל-יכול גם יחד. כי אם נאמין שהוא מטבעו טוב ומטיב, עלינו להחליט שהוא אינו שולט על כל המתרחש בעולם ואין הוא כל-יכול. ומאידך, אם הוא שולט שליטה מלאה במתרחש, מציאות הרע מצביעה עליו כפועל רע בעצמו ח"ו.
דילמה זו הולידה שני פתרונות אפשריים, המנוגדים ליסודות האמונה. האחד הוא שיש שני כוחות המנהיגים את העולם: אחד טוב ואחד רע. השני הוא התפיסה שלאחר בריאת עולם בעל סדרים מושלמים, עזב אותו הבורא, וכעת מתנהלת הבריאה על דרך "טייס אוטומטי" על ידי כוחות טבע עיוורים, וזה מסביר את חוסר השלמות והצדק הבולטים לעיננו. על כל פנים, שני ההסברים טומנים בחובם זרעי כפירה חמורים, הן לגבי יסוד אחדות הא-ל, והן לגבי השגחתו על העולם.
בפסקה שלפנינו מציע לנו רבנו פתרון שלישי לחידה תיאולוגיית זו. פתרון זה עולה בקנה אחד עם יסודות האמונה, ובנוסף מצייר שיטה סדורה להתמודדות עם הבלתי מושלם. רבנו שולל באופן ברור את קיומה של מהות רעה מוחלטת, כי אם הייתה כזו, היא הייתה מעידה על אחד משני הפגמים שהצבענו עליהם למעלה: פגם באהבה המוחלטת או הגבלת כל יכולתו. אנו מחויבים להחזיק את המקל משני צדדיו, זאת אומרת, להאמין בו זמנית גם שמציאות הרע היא ביטוי של אהבה וגם שהיא קיימת מרצונו לכתחילה! כל הקושי מול קיום הרע נובע מקוצר תפיסתנו את המהלך הכולל של הבריאה. הנהגת הבורא היא על דרך "השגחה מטרתית", זאת אומרת, ששלמותה וטיבה של ההשגחה תתגלה רק בשלב התפתחותה הסופי, הנקרא גם "גמר התיקון". ונותן בעל הסולם על כך משל מעולם הטבע (במאמר מהות הדת ומטרתה): "... כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה לסופו שיהיה פרי נאה ומתוק לחיך... וצא נא ושאל לבוטניקאי, כמה מצבים עוברים על הפרי הזה מעת שנראה לעיניים עד ביאתו לתכליתו, שהוא גמר בישולו. אשר כל המצבים הקודמים לתכליתו לא די שאינם מראים לנו שום דוגמא מותאמת לתכליתו המתוק והיפה, אלא עוד כמו להכעיס, מראים לנו את ההופכי לצורה התכליתית, דהיינו ככל שהפרי יותר מתוק בסופו, הוא נמצא יותר מר ויותר מגונה במצבים הקודמים של סדר התפתחותו." במילים אחרות, יש להתייחס לרע כטוב בלתי מפותח, המחכה לתיקונו והבשלתו.
לאמירה זו השלכות מרחיקות לכת. היא אוסרת עלינו לפסול ולבטל כל תופעה הנראית לנו כרעה, ומחייבת אותנו לעמול על תיקונה והבאתה למצבה הרצוי וליעודה הטוב. על אותו המשקל מלמדת הגמרא (במסכת ברכות י עמוד א) שכאשר רבי מאיר התפלל על הרשעים שימותו, אמרה לו ברוריה אשתו, שכתוב "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ" ולא - "חוטאים"! ולכן "בקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה – 'ורשעים עוד אינם'!". יוצא, שדרך היהדות היא בתשובת האדם, בתיקונו, ולא באֹבדנו.
לאחר שבארנו מה היא ההסתכלות הנכונה על הרע, עלינו ללמוד איך התורה מבקשת מאתנו להתמודד איתו. וכאן בולט הכתוב "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ", הסותר לכאורה את דברי רבנו. נראה שהסתירה היא רק בהווה. לעתיד לבוא יתגלה שהרע היה שלב נחוץ אך לא סופי בדרך לטוב. פרוש: במשל של הפרי הנ"ל, אין בעיה במהות הפרי עצמו, אלא רק בשלב גידולו. לכן, אל לנו לטעום אותו כשהוא בוסר, אלא לדאוג להמשך הבשלתו וגידולו עד שימתיק לגמרי. וכך עלינו להבדל מדברים רעים ובלתי מפותחים ה"אסורים" לנו, הווה אומר על דרך בעל התניא, כבולים וקשורים במצב הטומאה, ואין בכוחנו כעת ל"התירם", לשחררם לשימושנו, כל עוד לא הגיעו למציאותם הסופית שבמחשבת הבריאה על דרך "סוף מעשה במחשבה תחילה".
