והנה השורשים העליונים שנקראים חיצוניות על דרך הנ"ל, נקראים בכללם בשם שפחה וﬠבד. והיינו להראות אשר אין עניינם להזיק ולקלקל כמו שנגלו לשטחיות העין, אלא המה משמשים ומשרתים להפנימיות כמו העבד והשפחה משמשים לאדונם.
)הרב יהודה ליב אשלג - מאמרי הסולם - מאמר ע"ג - שופרו של משיח(
רבנו מחלק את המציאות לפנימיות וחיצוניות. החיצוניות היא איך שהדברים נראים מבחוץ בתפיסה הנשלטת על ידי "משקפי הרצון לקבל". מדובר במכשיר שהעדשה שלו בנויה על ראיית הרווח האישי או הקולקטיבי. אם אני רואה את הרווח, אקטלג את התופעה כ"טובה", ואם לאו - כרעה. לעומת זאת, הראיה הפנימית, היא הסתכלות דרך "משקפי הרצון להשפיע", ושם פוגשים את רצון הבורא שהוא רק טוב מוחלט. אבל על מנת לזכות ב"משקפיים של השפעה", יש לעבוד קשה על ניקוי ומירוק של משקפי הקבלה. ומכיוון שרובנו לא זכינו, עדיין הראיה שלנו מוגבלת מאוד לתחום החיצוניות, הנקרא בלשון המקובלים "קליפה". למושג "קליפה" שני מאפיינים חשובים:
ראשית, למרות שהיא החלק הבזוי והטפל של הפרי, היא מסתירה לגמרי את החלק הפנימי החשוב והמתוק. ובשל כך מובן המושג "קליפות" כביטוי של כוחות הרע הנמצאים בעולם ובנפש האדם, כיוון שהם מסתירים מהאדם את הנגישות לטוב האמיתי והנצחי. ועל כך אמרו חז"ל: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין".
שנית, תפקידה של הקליפה להגן על הפרי ולאפשר התפתחותו. רבנו פותח לנו כאן צוהר להבין את מהות הרע בשורשו. כביכול, לרע עצמו גם תפקיד טוב! אבל התפקיד הטוב הזה הוא רק בתנאי שהרע יהיה במקומו, הווה אומר, שפל ומסור ומשרת את הטוב. ולכן נקרא הרע בשורשו "שפחה ועבד". ואז נקרא שהשפחה משרתת את הגבירה. אבל אם להיפך, על דרך הפסוק בספר משלי: "ושפחה, כי תירש גברתה", הופכת השפחה לבעלת הבית, והטוב הוא רק משרת את הרע. וזה המצב של רובנו, שגם מעשים הטובים וכוחות הנתינה שלנו משועבדים לחשבון הקבלה והאינטרס, בבחינת "רצון להשפיע על מנת לקבל", כפי שכותב רבנו במאמר "מתן תורה": "כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין. פירוש, כל מה שהמה מתחסדים עם חבריהם או בעבדות אלהיהם אין זה משום אהבת זולתם אלא משום אהבה עצמית".
ניתן שתי דוגמאות של המצב הראוי שהרע הוא "שפחה ועבד" לטוב. ברמת הפרט, הדרך לעבור ממהות של קבלה למהות של השפעה היא רק על ידי תורה ומצוות. אך תחילת הדרך היא על דרך "לא לשמה". הווה אומר, האדם מתחיל בדרך התורה על ידי אינטרס (לקבל פרס, כבוד או אהבה). וכותב על כך רבנו (במאמר מתן תורה): "והנה גם אז מתחילים לחנכו בקיום תורה ומצוות לאהבת עצמו - משום שכר בעוה"ז ועוה"ב, המכונה "שלא לשמה", כי אי אפשר להרגילו באופן אחר". המעבר דרך ה"לא לשמה", שהיא הדרך הלא רצויה, הכרחי - אך הוא רק שלב מכין לשלב הטוב והרצוי של ה"לשמה". ועל דרך זו ברמת הכלל, שכל התפתחות האנושות מבוססת על למידה מהמצבים הרעים, כפי שכותב רבנו במאמר השלום: "...וכל מצב טוב, אינו אלא פרי עמלו של המצב הרע שקדם לו. אכן ערכי טוב ורע אלו, אינם אמורים בערך של המצב לפי עצמו, כי אם על פי המטרה הכללית, אשר כל מצב המקרב את האנושות למטרה, נקרא טוב, והמרחיקם מן המטרה נקרא רע".