מומר לתיאבון - מומר להכעיס
"איני מהקנאים, גם אין זה נקרא חילול השם ח“ו, כי לא שמעתי ולא ראיתי שיזלזלו באלקותו ח“ו ואין צריך לומר בתורתו. ודומה הדבר למי שהביאוהו לדין אשר רקק בתמונתו של המלך, ושאלוהו למה עשית כן, וענה כי הבטתי בו והיה לי לגועל נפש, והוציא התמונה ואמר, אדרבא, הביטו בו ותודעו. וכשהוציא תמונתו, ראו כולם שאין זה דמות מלך, אלא מאיזה אדם מכוער ביותר, וכמובן שפטרוהו, כי לא רקק אלא בתמונה של אדם מכוער ולא בתמונת מלך".
(הרב יהודה ליב אשלג – מאמרי הסולם)
חז"ל מבחינים בין שני סוגים של מומר (אדם שעובר ביודעין את כל מצוות התורה או חלק מהם). הראשון הוא מומר לתיאבון, רוצה לומר, שהסיבה שהוא עובר על מצווה היא כדי לספק את התאווה שלו. למשל, אדם שאוכל בשר טרף טעים או שעובר על גילוי עריות. הפעולה פה מעידה על כניעת החלק הא-לוהי שבו (רצון להשפיע טוב לזולת ולבורא) לחלק הבהמי שבו (רצון לקבל תענוג לעצמו). וכל הדעות מסכימות שהוא חייב. לגבי הסוג השני של מומר - מומר להכעיס - נחלקו הדעות. כי המומר להכעיס אינו עושה את העבירה כי הוא מחפש בה תענוג מסויים. פעולתו באה מתחושת ניכור וגועל מקיום המצוות בפרט או מכל התורה בכלל, מעין מרד נגד מערכת ערכים וחוקים הנחשבת לו כבזויה או רעה ממש. החיפוש כאן אינו אחר ההנאה האישית האגואיסטית, אלא להיפך, אמירה ערכית של חיוב ה"טוב" הכללי ושלילת הרע. המומר להכעיס דומה יותר לאפיקורס הפועל על פי חכמה סדורה ותפישת עולם אידאליסטית הרואה בדת דבר רע. וכאן נפתח לנו פתח להבין את המניע של תופעת האתאיזם כפילוסופיה אתית דווקא. ונראה שהיסוד לדחיית הדת הוא קריאה פשטנית של תיאור דמותו של הא-ל בתורה. כי ניתן להבין שהוא ית' חו"ח בעל תכונות אנושיות רעות כגון כעס, נקמה, ועוד. והאדם האידאליסטי מחפש דמות לחיקוי של אב נושא להערצה. ודווקא כאן מתעוררת סתירה קשה מנשוא, כי אלה בדיוק התכונות שהוא עצמו אוסר לבניו על דרך "תעשו מה שאני אומר ואל תעשו מה שאני עושה".
ונותן לנו רבנו משל של אדם שמובא לבית הדין כי הוא ירק על תמונת המלך, והוא טוען שהמלך בעל מראה מכוער ומגעיל. וכשמציג את התמונה לבית הדין, מתברר שאין זה דיוקן המלך כלל, אלא של אדם מרושע. ולכן הסתכלות זו מוטעת מהיסוד, ונובעת מהתיחסות לציור של הא-לוהות שהאדם מצייר לעצמו. ורבנו מכריז "וגם אנכי וכל בעלי דת האמיתיים רוקקים גם כן על אותה הצורה", הווה אומר, גם אני סולד מדמות א-לוהית שכזו! אלא הבורא שאני מאמין בו הוא תכלית הטוב והשלמות. וכל הביטויים של האנשה שבתורה רק נועדו לחנך את המון הלא מפותח, עד שיתעדן וילמד את פני הדברים לאמיתם, על דרך "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". ובאותו רוח כותב הרב קוק זצ"ל בנושא התפילה: "האדם קורא לא-לוהים שהוא מציירו איתן, קשה, תקיף, ושליט, נצחן, ורודף כבוד ומשמעת של עבדות כפופה נתיניו עבדיו, ...תפילה זו פסולה היא,
שכורה, ואלילית חסרה היא העצמיות התוכית של מהות התפילה ותחשב לחטאה".
