לגור או להיות (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (בראשית פרק מז פסוק כח)
(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה:
פשט הפסוק:
יעקוב חי סה"כ מאה ארבעים ושבע שנים, מתוכן שבע עשרה שנים האחרונות במצרים.
הפרוש החסידי על הפסוק: רבי נתן מברסלב - (ליקוטי הלכות – הלכות הודעה ו')
אוֹתָן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיוּ עִקַּר יְמֵי חַיָּיו שֶׁחַי בְּשִׂמְחָה וְנַחַת ... וְלִכְאוֹרָה תָּמוּהַּ הַדָּבָר שֶׁכְּשֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לא יָשַׁב בְּשַׁלְוָה? וּבְאֶרֶץ מִצְרַיִם שֶׁהִיא מָקוֹם טָמֵא שֶׁאָז הִתְחִיל גָּלוּת מִצְרַיִם, שֶׁמֵּרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם שָׁם דַּיווקָא יָשַׁב בְּשַׁלְוָה? אַךְ כָּל זֶה ... שֶׁעִקַּר שְׁלֵמוּת הַשִּׂמְחָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁזֶּה עִקַּר הַחִיּוּת,... וּכְלַל הַדָּבָר כִּי כָּל עֲבוֹדַת הָאָבוֹת הָיָה לְגַלּוֹת וּלְהוֹדִיעַ אֱלקוּתוֹ בָּעוֹלָם שֶׁרַק בִּשְׁבִיל זֶה בָּא הָאָדָם לָעוֹלָם וְזֶה כָּל הַשִּׂמְחָה וְהַחִיּוּת, כִּי זֶה יָדוּעַ לַכּל שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה מָלֵא כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת וְיָגוֹן וַאֲנָחָה וְסוֹפוֹ לָמוּת וִימֵי חַיֵּינוּ הֶבֶל וְכוּ',..., וְעִקַּר הָאֱמֶת הוּא ה' יִתְבָּרַךְ בְּחִינַת וֶאֱמֶת ה' לְעלָם, שֶׁהוּא לְהַאֲמִין בַּאֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְלַחְתּר וּלְהִתְיַגֵּעַ כָּל יָמָיו לְהִתְקָרֵב וּלְהִתְדַּבֵּק בּוֹ... שֶׁזֶּה כָּל הַחִיּוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ל) (יט) החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך: (כ) לאהבה את ה' א-להיך לשמע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך...
נקודות למחשבה:
תחילת הפסוק שלנו מעלה שני קשיים: א) קיימת הנחת יסוד פרשנית, שאף מילה בתורה אינה מיותרת. כבר ידוע לנו מהפרשה הקודמת שיעקב היה בן מאה שלושים שנה כשהגיע למצרים ועמד לפני פרעה. ובסוף הפסוק שלנו נאמר שיעקב מת בגיל מאה ארבעים ושבע, אז מה הצורך להגיד לנו שהוא חי שבע עשרה שנה במצרים? ב) כשיעקב מתאר לפרעה את מהלך חייו עד כה הוא משתמש במילים "ימי שני מגורי". אבל כשהתורה מתארת לנו את הפרק חייו האחרון במצרים היא כותבת: "ויחי יעקב בארץ מצרים".
קיימות שתי דרכים "להעביר" את הזמן שניתן לנו בעולם הזה: "לגור" או "לחיות".
המדרגה של "לגור" היא קיום על ידי מילוי צורכי הגוף: בטחון, פרנסה, תענוגות... המדרגה של "לחיות" היא מילוי צורכי הנשמה, התשוקה לאידיאל, לרוחניות, להכרת הבורא.
אדם השקוע אך ורק במילוי צורכי הגוף שלו נקרא רשע. לעומת זאת, מי שעסוק כל הזמן בזיכוך נשמתו נקרא צדיק. מפה אנו יכולים להבין את המדרש (קהלת רבה פרשה ט): ...אלו הצדיקים שאפילו במיתתן קרויין חיים והרשעים שאפילו בחייהן קרוין מתים.
המושגים הידועים לנו של חיים ומוות מתארים רק את מצב גופנו! התורה מלמדת אותנו שיש גם חיים ומוות רוחניים המתארים את מצב נפש האדם. אדם מנותק מהרוחני, מהאלוקי הנצחי, ממקור כל הקיום, הוא אדם מת למרות שמבחינה רפואית הוא חי ובריא! לעומת זו צדיק שמסתלק מהעולם ממשיך "לחיות לנצח". מעשיו הטובים, דוגמתו האישית, הספרים שהוא כתב, הרעיונות והחידושים שהוא הביא לעולם הם החיים הנצחיים שלו.
רבי נתן מלמד אותנו עוד מושג חשוב: האדם העסוק רק במילוי צורכי הגוף, לעולם אינו מגיע לסיפוקו ולכן הוא נתון לעצב ולתסכול. אדם ש"חי" ושואף לרוחני שמח בחלקו כל החיים.
