כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי (יואל אופנהיימר)
הפסוק שלנו: (בראשית פרק מז)
(ט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם:
פשט הפסוק:
לאחר ירידתו למצרים מתקבל יעקב אצל פרעה ומספר לו שהוא בן מאה ושלושים שנה.
האגדה על הפסוק: (מדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק מז)
ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה. מהו מגורי, אלא לפי שהצדיקים הם גֵרִים בעולם הזה, כדכתיב "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה), וכן אמר דוד "כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי" (תהלים לט), כשם שהגר מצפה בכל יום לצאת ממקום גירותו, כך הצדיקים חושבים כל יום את יום המיתה, כמו שאמרו "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב), כלומר הוי מחשב בכל יום כאילו למחר אתה מת, ונמצאו כל ימיך בתשובה. אבל הרשעים אין חושבין יום המיתה, שנאמר כי "כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם" (תהלים עג), כלומר אין חרידים ועציבים ליום המיתה, לפי שלבם בריא ואלים, לכך נאמר ימי שני מגורי: מעט ורעים היו ימי שני חיי. מעט שעדיין לא יש לי אלא ק"ל שנה, ורעים שעברו בתלאות.
נקודות למחשבה:
ברוב הפעמים שאנו פוגשים אדם ושואלים את שלמו, שאלתנו נובעת מהרגלי נימוסים ואין אנו מצפים לתשובה אחרת מהמילים "טוב תודה ואת\ה?". אך לפעמים שאלה זו מאפשרת לנשאל לספר על מצבו האמיתי כולל הקשיים שאִתם הוא מתמודד, ולא תמיד אנו מוכנים או רוצים לשמע באמת מה שלמו. דבר דומה קרה כנראה לפרעה כאשר נפגש לראשונה עם יעקב, מפאת הנימוס הוא שואל אותו על גילו, כדי לפתוח בשיחה אתו. תשובתו המפתיעה והקשה של יעקב מכניסה מבוכה רבה לשיחה שנקטעת מידית בעיבה.
• אגדתנו מדגישה שבתשובתו לפרעה על מספר שנות חייו, משתמש יעקב בשני ביטויים שונים: "מגורים" ו"חיים". בהסתכלות רוחנית, חיי האדם בעולם הזה הם מעבר קצר וחולף כהרף עין. ולאחר המוות עוזבת הנשמה את הגוף וחוזרת לכור מחצבתה. לכן שנות החיבור של הנשמה והגוף נקראות שנות המגורים, כמו גֵר הנמצא באופן זמני בארץ זרה. אלה השנים שהנשמה "גרה" בגוף, ושהאדם כהרכב של גוף ונשמה, "גר" בעולם הזה. התורה מצווה אתנו לאהוב את הגר בנימוק "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י), ואולי הפסוק מרמז למצבנו בעולם הזה שהוא ארץ של מֵּצַרים, של גשמיות ושל גבולות, של כיליון ומוות.
• " אומר לו [לולד הנולד] המלאך ... דע שעל כרחך נולדת ועל כרחך אתה מת" (מדרש תנחומא). במילים אחרות, החיים והמוות של הגוף אינם בשליטת האדם. לכן כשהתורה מצווה אתנו "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה" אין היא מתיחסת לחיי הגוף אלא מציעה לנו לבחור בחיים האמיתיים, קרי, החיים הנצחיים של הרוח שמשיגים בדבקות וחיבור עם מקור כל חיים, הקב"ה. ולזה מתכון יעקב כאשר הוא מדבר על "יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי", ולא לשנות החיים הביולוגיים שהוא קוֹרא "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי" כנ"ל. אם כן, עבורו הזמנים שחש נוכחות השכינה היו מעטים (נדירים), רעים (בזמנים של דוחק וחרדה) ולא במידה של אבותיו.
• על כל פנים, קיים קשר עמוק בין תחושת ה"גרות" לבין תחושת ה"חיים". הדרך להתקרב לבורא ולהשיג את החיים הרוחנים הוא ההבנה וההפנמה שאיננו בעלי הבית אמיתיים על שום דבר בעולם. והפסוק "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" מתפרש עכשין כך: אם תרגישו "גֵרִים וְתוֹשָׁבִים", אז תהיו "עִמָּדִי".
