אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם (יואל אופנהיימר)
הפסוקים של הפרשה: (בראשית מה)
(ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו: (ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה:
פשט הפסוקים:
יוסף, שליט מצרים, מגלה לאחיו את זהותו האמיתית, אך מרוב הפתעה ובושה האחים נשארים ללא תגובה, ושוב מזדהה יוסף כאחיהם האבוד.
האגדה על הפסוקים: (בראשית רבה פרשת ויצא פרשה סט)
"אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" [בפסוק שלנו]. כיון שראה יוסף שהיתה להם [לאחיו] בושה גדולה, אמר להם: גשו נא אלי, ויגשו, ופרע והראה להם המילה [שהוא מהול]. א"ר יודן כשהיה חמת יהודה עולה, היו ב' שערות יוצאות מתוך לבו וקורעות את בגדיו. וכיון שראה יוסף כך, אמר: עכשו תאבד מצרים. א"ר שמעון בן לקיש משל לשני אטליסין [מתאבקים] תפוסים זה בזה. כיון שהרגיש אחד מהם שהוא נצוח [מובס] , אמר: עכשו ינצחני ואני מתבייש בפני הכל, מה עשה, נשקו על ידיו, שככה חמתו של אטליס הגדול, כך כשראה יוסף שעלתה חמתו של יהודה, נתיירא שמא יתבייש בפני מצרים, מיד אמר לאחיו: אני יוסף אחיכם.
נקודות למחשבה:
באחד מרגעי השיא של ספר בראשית, מגלה יוסף לאחיו את זהותו האמיתית. אך, התהליך זו בנוי על שני שלבים. בפסוק הראשון שלנו, מזדהה יוסף רק דרך שמו: "אֲנִי יוֹסֵף". בפסוק השני הוא מוסיף המילה המחברת אותו בקשר בלתי ניתק למשפחתו:"אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם". אגדתנו הרגישה שהחזרה של יוסף על הדברים נובעת מההלם שהיכה את האחים. ומסביר האור החיים הקדוש (מרוקו, מאה 18): "טעם שחזר פעם ב' אני יוסף, לצד שראה שלא ענוהו חשש לב' דברים: האחד שפחדו ממנו ולא יכלו להשיב כבושת גנב כי ימצא. והב' שלא האמינוהו שהוא יוסף". וממשיך האור החיים ומסביר שניסה יוסף לתת מענה לשני מצבי הנפש האפשריים של האחים. אם הסתפקו האחים אם מדובר ביוסף באמת, הוסיף "אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" שהוא פרט שיכול להיות מוכר רק לו ולהם בלבד. ואם הם הכירו אותו, אך תחושת הבושה על מעשיהם היא ששתקה אותם, אמר "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם": מה שבליבי היום אינו נקמה או כעס אלא אחווה. וכמו שהייתי אחיכם לפני שמכרתם אותי, נשארתי אחיכם אחרי המכירה. ובזה הולך יוסף הצדיק אחר שתי מידות הראשונות של הקב"ה: "ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן...". ומסביר רש"י במקום: "ה' ה' - מדת הרחמים היא, אחת קודם שיחטא [האדם], ואחת אחר שיחטא וישוב".
• מיוסף למדו בני ישראל את חשיבותה של מידת האחווה בעם היהודי. ואמרו חז"ל: "שכל ישראל אחים ורעים הם, שנאמר" לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי" (תהלים קכב)". וכמו אצל יוסף, מושתתת אחוות ישראל על שתי יסודות. הראשון, היא תחושת הקרבה, אחדות השורש הנשמתית והמשפחתית, ושותפות הגורל העתידי. הבנה זו מאפשרת יצירת זהות לאומית, שבעזרתה חש כל אחד שייכות, מחויבות, ותלות כלפי הכלל, כפי שהאברים ניזונים על ידי הגוף, אך גם משרתים אותו.
• היסוד השני של האחווה הישראלית, היא מידת הרחמים והסובלנות המיוחדת הקיימת כלפי בני משפחה. גם אם אחי פוגע בי ומרגיז אותי, הוא קודם כל אחי. כך גם בעם היהודי, מצווים אנו לדון את השני לכף זכות, לרחם עליו ולסלוח לו למרות הכול, כי כולנו אחים, בנים לאותו אב שבשמים.
