הפסוק של הפרשה: (בראשית לב)
(ח) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:
פשט הפסוק:
יעקב חושש מהמפגש עם אחיו עשו ומתכונן לעימות אפשרי.
האגדה על הפסוקים: (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד א)
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו! - שמא יגרום החטא [שאיני יודע עם חטאי ימנעו ממני לקבל שכר]; כדרבי יעקב בר אידי, דרבי יעקב בר אידי רמי, כתוב: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ (בראשית כח), וכתוב [בפסוק שלנו]: "ויירא יעקב מאד"! אמר: שמא יגרום החטא, כדתניא: "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו); עד יעבר עמך ה' - זו ביאה [חזרה לארץ ישראל מגלות] ראשונה, עד יעבר עם זו קנית - זו ביאה שניה; מכאן אמרו חכמים: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא [ולא זכו לנס].
נקודות למחשבה:
בחזרתו לארץ ישראל מבית לבן על יעקב להתמודד שוב עם הסכסוך הישן הפתוח בינו ובן אחיו עשיו. לאחר שנודע לו שעשיו בא לקראתו עם ארבע מאות איש, נאחז יעקב בפחד גדול. ומסביר רש"י על הפסוק שלנו: "'וַיִּירָא' שמא יהרג, 'וַיֵּצֶר לו' אם יהרוג הוא את אחרים". סלידתו של יעקב ממלחמה נובעת ראשית מאהבתו לחיים. אך היא גם מבוססת על האינסטינקט הקדמון, הטמון גם אצל בעלי החיים, להימנע מכל סכנת פגיעה או מוות. אך אצל אדם הפחד ממוות נובע גם מתנועה רגשית עזה המתבססת באופן פרדוקסאלי על האופן שבו האדם תופס את החיים דווקא.
• עבור אדם שאינו מאמין במציאות של בורא לעולם, היקום הוא תופעה מקרית ללא משמעות רוחנית, והחיים הם רק התארגנות מורכבת של חומרים כימיים ואנרגיה, וגוף האדם הוא הביטוי המשוכלל ביותר של תופעה זו. המוות שלנו מסמן את סוף הפעולה של מערכת ביולוגית אחת בת רבות אחרות. ברובד התודעתי, אין לאחר החיים כלום, ולכן המוות מפחיד, כי הוא מסמן את כיליון כל פעולה, מחשבה, תענוג ורגש. המוות הוא חור שחור שבו נמחק כל קיום, הוא האובדן הסופי של האני.
• בהשקפה האמונית קיימים בתוך האדם שני מרכיבים נפרדים: הגוף הגשמי הנפסד והנשמה האלוקית הנצחית. חיבור שני הפכים אלה הוא סוד החיים, פירודם הוא סוד המיתה. החיים הם רק תחנת מעבר של הנשמה הבאה מהעולמות העליונים וחוזרת אליהם. לכן אמרו: "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין" (אבות ד). עבור המאמין המוות עשוי להפחיד משני היבטים. ברובד הראשון, מצפה לנשמה לאחר המוות בדיקה של זכויות מול חובות. אך אין אדם יודע אם הוא צדיק או רשע. וזו השאלה של יעקב על פי אגדתנו: שמא בגלל חטא כל שהוא, איני נמנה עם הצדיקים הזוכים לשכר המובטח? הרובד השני כבר מעבר לחשבון של שכר ועונש. על פי התפישה שהנשמה נשלחה בעולם הזה לבצע משימה מוגדרת, מנקרת בלב המאמין שאלה עוד יותר נוקבת: האם ביצעתי את שליחותי בעולם? ונזכיר בהקשר זה סיפור חסידי מפורסם. אמר רבי אלימלך מליזנסק [פולין, המאה ה-18] לאחיו רבי זושא: "אני מפחד שכשאגיע לעולם האמת ישאלו אותי: למה לא היית במדרגה של משה רבנו?". ענה לו רבי זושא: "אני מפחד שישאלו אותי למה לא היית במדרגה של זושא?"