שלשה סוגי אכילה (יואל אופנהיימר)
הפסוקים שלנו: (בראשית פרק לז)
(כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם:(כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם ...
פשט הפסוקים:
מיד לאחר שהשליכו את יוסף לבור, יושבים אחיו לאכול את ארוחתם.
האגדה על הפסוקים: (שמות רבה (וילנא) פרשת כי תשא פרשה מא)
כל מקום שאתה מוצא ישיבה אתה מוצא שם תקלה. שכן מצינו בדור המגדל [בבל] שנאמר "וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (בראשית יא), ומה תקלה היתה שם? "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (בראשית יא). וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם [בפסוק שלנו] וכתוב "וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף". "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים" (במדבר כה) מה תקלה היתה שם? "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב", ומה היה בסופם? "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר כה), ואף כאן [בפרשת עגל הזהב היתה] ישיבה של עבודת כוכבים: "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות לב), בעבודת כוכבים [המילה "מצחק" היא ביטוי לעבודה זרה].
נקודות למחשבה:
כשרואים האחים את יוסף מתקרב לקראתם, בודד הרחק מאביהם יעקב, מתפרצת בליבם שנאתם אליו, ומיד נרקמת מזימה נוראה: "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ" (פסוק כ). תכנון הרצח היה מושלם, וכלל העלמת הגופה ובידוי ראיות "וַיִּשְׁחֲטוּ ְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם" (פסוק כ), מה שאכן שיכנע לגמרי את יעקב שהכריז בעצמו: "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (פסוק לג). התערבותו של ראובן, האח הבכור והרחמן, מכניסה שינוי גורלי בתוכנית. כדי להמנע משפיכות דמים בידיהם, משליכים האחים את יוסף חי לבור. לכן מציינת התורה "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (פסוק כד) [לא היתה בהשלכה לבור סכנת טביעה ומוות מידי]. על כל פנים, הבור מיועד להיות קברו של יוסף, ותמוה במיוחד שמיד לאחר המעשה הקשה יושבים האחים יחד לארוחה! במקומות רבים בתורה מסופר על אכילה ללא אזכור ישיבה. למשל על סעודת הפיוס בין יצחק ואבימלך כתוב: "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (בראשית כו). לכן מפרשת אגדתנו את תוספת המילה "וַיֵּשְׁבוּ" כרמז למעשה מקולקל, שהוא מסמל את הנמכת קומת האדם והתקרבותו לארציות.
• פעולותיו של האדם מתחלקות על פי שלשה תחומים: האסור, הרשות (המותר) והמצווה. גם מעשה האכילה יכול להשתייך לכל אחד מהתחומים הללו. תחום האיסור באכילה כולל בדרך כלל אכילה מתוך תאווה ודחף לסיפוק תענוג. הוא מתפרט לפי סוג האוכל (מאכלים אסורים), זמן האכילה (ביום צום או בזמן שצריך להתפלל), מקומו (מקומות שמפאת הכבוד אסור לאכול בהם - כגון בית כנסת) וצורתו (גרגרנות). אכילה מתאווה היא פתח רחב ליצרים, ועלולה לגרור עברות נוספות המוזכרות באגדתנו, כגון: שפיכות דמים, עבודה זרה או זנות.
• רוב אכילת העולם שייכת לתחום השני, המותר, ומהווה פעולת חיים בסיסית. האדם אוכל כי הוא רעב ללא חיפוש אחר תענוג מיוחד. עם האוכל מגיע התענוג, אבל הוא כשלעצמו איננו המטרה של האכילה. אבל גם בתחום הזה, ישנם מצבים שהאכילה אמנם מותרת אבל מגונה מוסרית. אכילה המגלה אטימות לב היא בחינת "נבל ברשות התורה". למשל, האוכל לנוכח אדם רעב בלי להתחלק אתו, או המעדיף לאכול מאשר להושיט עזרה לזולת השרוי במצוקה קיומית.
• מעטים זוכים להשיג את מדרגת האכילה של התחום השלישי, אכילת המצווה. במצב זה התענוג היחיד שהאדם חש הוא קיום רצון ה', כגון אכילת קרבנות בבית המקדש או אכילת מצה בליל הסדר לשם המצווה. ועל זה נאמר : "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כד).
