כי אדם לעמל יולד (יואל אופנהיימר)
הפסוקים של הפרשה: (בראשית פרק לז פסוק א )
(א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן
פשט הפסוקים:
לאחר שיעקב חזר לארץ ישראל הוא מתמקם באזור המגורים של יצחק אביו.
האגדות על הפסוק: (ילקוט שמעוני פרשת וישב רמז קמ; איוב רמז תתקד )
• אמר רבי אחא: בשעה שהצדיקים מבקשים לישב [לשבת] בשלוה בעולם הזה השטן מקטרג [תוקף] ואומר: לא די להם מה שמתוקן [מוכן] להם לעתיד לבא [בעולם הבא] אלא שהם מבקשים להם לישב בשלוה בעולם הזה , תדע לך שהוא כן, שבקש יעקב אבינו לישב בשלוה בעולם הזה נזדווג לו שטנו של יוסף [קפץ עליו הצר של פרשת יוסף]:
• אמר רבי יוחנן: כל מקום שנאמר "וישב" אינו אלא לשון צער, שנאמר (במדבר כה-א) וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב (בראשית לז-א ) וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם ונאמר (בראשית מז-כז) וישב ישראל בארץ גשן ויקרבו ימי ישראל למות (מלכים א ד ) וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו (מלכים א יא-יד ) ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדומי מזרע המלך הוא באדום.
נקודות למחשבה:
על פי האגדה הראשונה, הצער הגדול שנגרם ליעקב ממכירת יוסף ומהפרידה הארוכה שלאחר מכן, אינו אלא עונש על רצונו "לשבת" בשקט בארץ אבותיו. איך ניתן להסביר שעונש חמור זה שקול מול רצון תמים של אדם למנוחה ושקט, לאחר עשרים שנות גלות ועבודה מפרכת? ולמה המושג של "ישיבה" מתואר במובן כה שלילי על ידי האגדה השנייה ?
טמון פה רעיון גדול של התורה: האדם מגיע לעולם הזה כשליח של הבורא על מנת לבצע משימה כחלק מהתוכנית האלוקית הגדולה. הרמח"ל (רבי משה חיים לוצטו - מקובל גדול שחי במאה ה-18 באיטליה), כותב בספר המוסר המפורסם שלו, "מסילת ישרים":
ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח. ולא ינהג בעצמו, אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם, וכענין מה שהיה אומר (עירובין סה): "אגירי דיומא אנן", [אנו שכירי יום] וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם אשר אכילתם בחיפזון ושינתם עראי ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב. ועל זה נאמר (איוב ה): כי אדם לעמל יולד.
אסור לשכיר יום להתבטל בזמן עבודתו, כי הזמן שייך לבעל הבית, וביטול זמן של בעל הבית נחשב כגניבה! גם אנחנו - כשליחים של הבורא - מחויבים לכבד את זמן שלנו בעולם הזה ולא לבלות אותו בעיסוקים שאינם קשורים לשליחותנו או בבטלה.
המנוחה שמורה לאדם בשני זמנים: ובעולם הבא, ובשבת שהיא " מאין עולם הבא". מדובר בשני זמנים שהם "מחוץ לזמן". ולכן, המנוחה בזמנים אלו אינה נחשבת לגניבה של בעל הבית – הקב"ה - אלא להפך, כמצווה ושכר! רעיון זה יתבאר אם נחשוב על המנוחה לא כאל מצב של בטלה, אלא כאל מצב של שלמות. מגיע למנוחה הרצויה זה שטרח להשלים את שליחותו בששת ימי השבוע (מנוחת השבת) או בשנות חייו על האדמה (מנוחת עולם הבא). בשני מצבים אלה, "מי שטורח בערב שבת אוכל בשבת"!
לכן הפעולה של ישיבה, של מנוחה מחוץ לזמנים אלה, נחשבת כעצירה בלתי לגיטימית. מי האדם היכול לקבוע שהוא השלים משימתו? על האדם להיות בתנועה, בחתירה לשינוי ושיפור תמידי, עסוק כל הזמן בתיקון העולם עד שיזכה למנוחה ולישיבה הנכונה והראויה.
