כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל (יואל אופנהיימר)
הפסוק שלנו: (בראשית פרק ל)
(יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:
פשט הפסוק:
ראובן קוטף דודאים בשדה ומביא אתם ללאה אמו.
האגדה על הפסוק: (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד ב)
"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים" [בפסוק שלנו], אמר רבא ברבי יצחק אמר רב: מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל. וימצא דודאים בשדה - מאי דודאים? - אמר רב: יברוחי, לוי אמר: סיגלי, רבי יונתן אמר: סביסקי.
נקודות למחשבה:
הדודאים (mandragora בלע"ז) הם צמחים בעל שורש ארוך בצורת גוף של אדם. פירותיהם המבשילים בקיץ ["בִּימֵי קְצִיר חִטִּים" בפסוק שלנו] טעימים וריחנים, ככתוב "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ" (שיר השירים ז). על פי המסורת, יש להם סגולה להעורר התשוקה בין בני הזוג ולאפשר הריון. אולי מסיבה כפולה זו מבקשות גם לאה (האישה השנואה אך פוריה) וגם רחל (האישה האהובה אך עקרה) להשתמש בדודאים בעת התייחדותן עם יעקב. על כל פנים, דורשת האגדה שלנו שאזכור ימי הקציר מרמז על יותר מציון התקופה שבה הפירות מצויות בטבע. מכאן לומדת האגדה על מידת הצדיקות של ראובן, ומסביר המדרש: "תדע לך שהלך בשעת הקציר בשעת בכור כל מיני איפוריא ולא הביא אלא מן המופקר, להודיעך עד היכן היו שמורים מן הגזל" (ילקוט שמעוני). במילים אחרות, נמנע ראובן מלהביא לאמו שום תבואה השייכת לאדם אחר למרות הפיתוי הרב. דאגה זו להתרחקות מכל צורה של גזל ניכרת גם אצל משה רבינו. ועל הפסוק "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר" (שמות ג) - מסביר רש"י: "להתרחק מן הגזל שלא ירעו בשדות [אנשים] אחרים".
• לאיסור גזל בתורה חומרה כה גדולה שהוא סיבת השחתת העולם בעת המבול. ועל דבר ה' לנח: "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו) מסביר רש"י: "כי מלאה הארץ חמס - לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" [חמס הוא גזל]. ואמרו חז"ל: "כל הגוזל את חברו אפילו שוה פרוטה מעלה עליו הכתוב כאלו נטל נשמתו ממנו" (ילקוט שמעוני). התיחסות זו מעמידה את הגזל כאב-טיפוס של העבירות שבין אדם לחבירו, כיוון שעברות אלו נובעות מ'הרצון לקבל' המופרז של האדם, הפועל ללא מעצורים וגבולות, והוא האגואיזם המוחלט. ואומרת המשנה (אבות ה) "שלי שלי ושלך שלי רשע". כל פגיעה באדם אחר באה משורש הגזל גם אם לא מדובר בלקיחת חפץ בכוח או ללא רשות: הרוצח את האדם גוזל את חייו, המדבר לשון הרע גוזל את שמו הטוב, המעליב גוזל את כבודו, המכה גוזל את שלמו ובריאותו.
• למה מדגישה אגדתנו את עבודתו המיוחדת של הצדיק בהמנעותו מגזל? ככלל, הצדיק הוא זה שיודע לזהות בעצמו את הכחות הקלושים ביותר של רצון לקבל אגואיסטי, ולטהר אותם. ובשל מדרגה זו אמרו: "שמדקדק הקב"ה עם הצדיקים כחוט השערה" (מדרש תנחומא בלק). לגזל פנים דקות בחיי היום יום. אם רוב האנשים נזהרים שלא לגזול מאדם פרטי אחר, מדרגת הצדיק תתגלה ביחסו לרכוש ולכסף הציבורי. לדוגמה, הצדיק יקפיד על רכושו, כספו, וזמנו של המעסיק שלו, ולא יעשה בהם שום שימוש פרטי. הוא גם יקפיד על רכוש המדינה ויזהר מאוד מהעלמת מס או השתמטות מתשלום חובות אזרחיות כי זה בגדר גזל הכלל. וכך יזכה לברית ה' ככתוב (ישעיהו סא): "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם"
