ללדת או להוליד? (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (בראשית כה)
(יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק:
פשט הפסוק:
התורה מקדימה את סיפור לידת בניו של יצחק באזכור אברהם, אבי יצחק.
האגדה על הפסוק: (מדרש תנחומא פרשת חיי שרה)
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם" [בפסוק שלנו]. וכתוב: "עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם": (משלי יז), מי גרם לאברהם שנתגדל? יעקב! [הנכד שלו], שנאמר: "כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם" (ישעיה כט). ולמה שאם זכה אדם שיהא בן תורה הוא ובנו ובן בנו, שוב אינה פוסקת ממנו עולמית? שנאמר "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ בְּחֹרֵב" (דברים ד י), מה יום מתן תורה אינו בטל, כך הלמד תורה לבנו ובן בנו שוב אינה פוסקת ממנו, וכך כשראה הקב"ה לאברהם שהיה עוסק בתורה, מנין שנאמר" עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (בראשית כו) (...), ועמד יעקב ולא זז מן התורה, שנאמר "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה).
נקודות למחשבה:
לשון הפסוק שלנו קשה ומעלה שאלות רבות. למשל, פותח הפסוק בתולדות יצחק אך מזכיר רק שיצחק הוא בן אברהם! ועוד, מה בא להוסיף "אברהם הוליד את יצחק" על "יצחק בן אברהם"?
• עלינו תחילה לברר את הבדל בין "בן" לבין "ילד". ילד הוא אדם קטן הנולד לזוג הורים בתהליך ביולוגי. אך למילה "בן" מימד רוחני נוסף. ראשית, יש לשים לב ש"בן" הוא משורש ב.נ.ה, ועל בקשת שרה מאברהם לקחת הָגָר לאישה "בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (בראשית טז), מסביר רש"י במקום: "לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס". עם הופעתו בעולם, הבן מקים ומחייה את הוריו! האם כל הילדים נקראים בנים? מי שמתגאה בהורים שלו, נקרא בן, כפי שכתוב בפסוק של משלי: "וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם". ובהרחבת המושג, מסביר המדרש על הפסוק "וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ אֶל אֱלִישָׁע" (מלכים ב' ב): "וכי בני נביאים היו והלא תלמידים היו? אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים" (ילקוט שמעוני שם). אפשר לסכם ש"בן" הוא זה שלומד מההורים שלו, מתפאר בהם, וגורם להם להיבנות ולהיתגדל על ידי התנהגותו הישרה והטהורה. יצחק היה בן לאברהם במלוא מובן המילה והלך בדרכו בתורה, במצוות ובמעשים טובים.
• כל אדם שואף להשאיר רושם בעולם. ילדיו וצאצאיו הם עדות וזיכרון חי לתכונות הוריהם, והם הבטחה להמשך פעולתם במציאות. הליכת הבנים בדרכי הוריהם הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק כדי להבטיח ההמשכיות הקדושה בעולם. הבנים צריכים גם להיות מסוגלים לחנך ולגדל באותו דרך את הדור הבא, דור הנכדים. במגמה זו מדייק ה"כלי יקר", שבדורות שלפני אברהם ההורים יָלְדוּ את בניהם, למשל "וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ" (בראשית ד). לעומתם, אצל אברהם כתוב [בפסוק שלנו]: "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" בלשון הפעיל . פירוש: אברהם הצליח להעביר ליצחק את היכולת להוליד בן (יעקב) שילך בדרכי אביו וסבו. לכן, רק אם הנכד גם הוא ממשיך בדרך הסב, מובטחת המשכיות לדורות הבאים. ולכן יעקב (שהוא תולדות יצחק המוזכרים בתחילת הפסוק), שקיבל השפעה משני דורות של צדיקים, מסוגל לקחת מתכונת אביו יצחק - הגבורה - ושל סבו אברהם - החסד – ולשלב אתם במהות חדשה בעבודת ה': הרחמים. ובכך מובן שפת הפסוק במשלי שבאגדה שלנו: " עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים".
