יצחק תקן תפלת מנחה (יואל אופנהיימר)
הפסוק שלנו: (בראשית פרק כד)
(סג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים:
פשט הפסוק:
יצחק יוצא לשדה לקראת ערב, ורואה את שיירת גמלי אליעזר ורבקה מתקרבים.
האגדה על הפסוק: (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו עמוד ב)
איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום. (...) אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם" (בראשית יט), ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קו) "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה". יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר [בפסוק שלנו] "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב", ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קב) "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" (תהלים קב). יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (בראשית כח), ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר (ירמיהו פרק ז) "וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ".
נקודות למחשבה:
מה מקורה של התפילה? הגמרא שלנו מציגה שתי הצעות. על פי הגישה הראשונה, התפילה באה להחליף את הקרבנות שהיו מביאים בבית המקדש, ושהתבטלו מאז חרבן הבית. כפי שמדברים על "עבודת הקרבנות" כך התפילה נקראת "עבודה שבלב". ליתר דיוק, התפילות הם כנגד שני קרבנות התמיד (שמובאים כל ימות השנה כולל שבתות וחגים). התמיד הראשון מוקרב עם זריחת השמש, בעת השחר, והתפילה שכנגדו נקראת שחרית. השני מובא לקראת ערב בין השמשות, והתפילה שכנגדו נקראת מנחה, ויש הרואים בשם זה לשון "מנוחה" הרומזת לשקיעת השמש. על כן, בשרשה תפילת ערבית הנאמרת בלילה היא רשות, כיוון שלא היו מקריבים קרבנות בלילה. על פי ההצעה השנייה, שורש התפילות קדום ביותר והן תוקנו [יוסדו] על ידי שלשת האבות.
• אברהם, איש החסד, ייסד את תפילת שחרית, שבה האדם מתעורר ומתפלא בכל יום מחדש על נפלאות הבריאה. בתפילה זו אומרים: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". אנו מודים על חסדו של ה' בכך שהוא מעניק לנו ולעולם בכל יום התחלה חדשה ממש כמו במעשה בראשית. לכן אופיה הכללי של תפילת שחרית הוא הודיה ושבח על הטוב שה' מעניק לנו. תפילת מנחה לעומתה, הינה תמציתית מאוד ומתאימה לאופיו של יצחק, איש עמל, הדבוק לארץ ישראל, ובעל מידת הגבורה (מידת הדין). לכן תפילת מנחה מגיעה בסוף יום העבודה ומאפשרת חשבון נפש על מה שנעשה או לא נעשה ביושר ואמת. תפילת ערבית נוסדה על ידי יעקב אבינו, בעל מידת הרחמים, המשלבת בין דין וחסד. בזמן החושך אנו עומדים מול שתי תחושות סותרות. מצד אחד הלילה מפחיד ומבלבל כי איננו מאפשר לראות ולהבין את המציאות שמסביב לאשורה, וזו מדית הדין. ומן הצד השני, כל לילה וחושך הוא בסיס וצפיה לאור וליום הבא, ככתוב "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א), ותקווה זו באה לנו מצד החסד.
• בשינה נפרדת הנשמה מהגוף, ועולה למרומים, לכן אמרו חז"ל: "שינה - אחד מששים למיתה" (ברכות נז ב). לפני שהאדם מתעורר, חוזרת אליו נשמתו, ומחייה אותו מחדש. רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, מגדולי החסידות, מסביר את חובת התפילות על פי מחזור זה. תפילת שחרית מחוייבת כדי להודות על קבלת הנשמה מחדש. תפילת ערבית מחוייבת כדי להביע את אמונת האדם המוסר את נשמתו בפקדון לה'. ותפילת מנחה, שאינה מחוייבת בהקשר זה, היא בתורת נדבה, כי "מנחה" היא "מתנה", כמו במעשה של יעקב: "וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו" (בראשית א)
