בעטרה לבנה על ראשו (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (בראשית כד)
(א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל:
פשט הפסוק:
בעת זקנתו של אברהם, קיבל ברכה מה' בכל ממדי החיים.
האגדה על הפסוק: (מדרש תנחומא פרשת חיי שרה)
"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" [בפסוק שלנו]. בא וראה: מאדם ועד אברהם עשרים דורות ולא כתוב בהן זקנה אלא בו [באברהם]. היו מולידים בנים ובני בנים, ולא היו ניכרים איזה הבן ואיזה האב, והיו הבנים מכים את האבות ולא היו יודעים, שנאמר: "וַיְכַל בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה" (תהלים עח), שהיו הכל שווים. עד שבא אברהם ונתן לו הקב"ה את העטרה [שער שיבה] הזו שהוא עיטור לאדם כשהוא מזקין. ואימתי באה עליו? כשהוא עושה צדקה, שנאמר: "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה" (משלי טז), והיכן את מוצאה?"בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא" (בסוף אותו פסוק של משלי). מי היה זה? אברהם! שכתוב בו "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח), אמר לו הקב"ה חייך שאתה ראוי לזקנה, לכך נאמר "וְאַבְרָהָם זָקֵן", ואף דוד נטל העטרה הזו, שנאמר: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (מלכים א), למה? שעשה כמידת אברהם, שנאמר "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב), לכך נאמר "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה".
נקודות למחשבה:
הזקנה נתפסת לעתים קרובות כתקופה של דעיכה פיזית ושכלית, לקראת סוף החיים. אנשים רבים חוששים ממנה ומשתדלים להסתיר את הסימנים של הזדקנות הגוף על ידי צביעת שער, ניתוחים קוסמטיים ועוד... כמו כן, לא פעם, טעון היחס שלנו לאנשים מבוגרים במבוכה וחוסר סבלנות. משפחות רבות מאבדות את הרצון לקבל את זקניהם בחיק ביתם ומעדיפים לשכן אותם בבתי אבות, הרחק מעיני החברה.
• התורה לעומת זאת, מציעה לנו גישה אחרת לזקנה. ביסודו, הזקן נתפס כבעל יתרון מעל הסביבה בשל ניסיון החיים והעבודה הרוחנית שהוא הספיק לעשות במהלך השנים. לכן קובעת הגמרא: "רבי יוסי הגלילי אומר: אין זקן אלא מי שקנה חכמה" (קידושין לב). הזקנה אינה תהליך של שקיעה אלא נקודת שיא שראוי להערכה וכבוד, ולכן מצווה התורה: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקךָ אֲנִי ה'". ה"כלי יקר" מסביר את המשמעות שאברהם "בָּא בַּיָּמִים": אצל הרשעים הצעירות נקראת יום, והזקנה לילה, כי עבורם אמת המידה של תענוג והצלחה קשורה להנאות הגוף, והם מרגישים שעם הזקנה הם נכנסים לתוך הלילה. ואצל הצדיקים הדבר הוא להפך; בעיניהם נחשבים תענוגי העולם כהבלים, והם מרגישים שעם הזקנה הם יוצאים מהלילה אל אור היום! לכן מסבירה האגדה שלנו שעשרים הדורות הרדודים שמבדילים בין אדם הראשון לאברהם לא זכו למדרגת הזקנה! לא היו ניכרים בגוף סימני הגיל הביולוגי, דבר שגרם לטשטוש מוחלט של הבדלי המעמדות בין הדורות. רק אברהם, בשל התנהגותו המוסרית היוצאת דופן, על פי "דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", היה הראשון שזכה בעטרה לבנה על ראשו, אשר סימנה את מעמדו כ"זקן".
• ועל המילים "בָּא בַּיָּמִים", מסביר ספר הזוהר (פרשת חיי שרה): " באינון יומין עלאין" [בימים אלו עליונים]. פרוש: כשאדם "זקן", לאחר שרכש חכמה ועשה מעשים טובים, אז הוא משיג ימים עליונים, ימים של בהירות ודבקות בה', שהם השפע הגדול ביותר על פי הכתוב: "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל".
