דבר מעט ועשה הרבה (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (בראשית כג)
(טו) אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר
פשט הפסוק:
עפרון החיתי רומז לאברהם אבינו שחלקת מערת המכפלה שווה ארבע מאות שקל.
האגדה על הפסוק: (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא פז א)
כתוב: "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם" (בראשית יח), וכתוב שם "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב" ! - אמר רבי אלעזר: מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים. מנלן [מאיכן יודעים זאת לגבי רשעים?] - מעפרון. מעיקרא [תחילה] כתוב [בפסוק שלנו] "אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא?", ולבסוף כתוב: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר"[פסוק טז] - דלא שקל מיניה אלא קנטרי [שילם לו במטבעות גדולות ומבוקשות] .
נקודות למחשבה:
אגדתנו מעמידה לפנינו שתי דמויות קוטביות: אברהם ועפרון. עפרון הוא מכובד מקומי בעל קרקעות, חומרני והחמדן (שורש שמו ע.פ.ר). בתחילת המשא המתן על חלקת הקבר הציע אותה בחינם, אבל בסופו של דבר, נוקב בסכום כסף גדול. עפרון (הרשע) מתגלה כבעל דיבור הסרק, שלא עמד במבחן המעשה. לעומתו, אברהם (הצדיק) הציע רק קצת לחם לאורחיו המלאכים שבאו לבקר אותו לאחר שנימול. אבל בפועל, רץ והכין סעודה דשנה. התורה מלמדת אותנו עד כמה הדיבור יכול להעיד על מדרגת האדם.
• אונקלוס [מתרגם התורה לארמית] קורא לנפש האלוקי הטמונה באדם: "רוח ממללא" [נפש מדברת]. במילים אחרות, ההפרש המהותי ביותר בין האדם לשאר בעלי החיים, הוא כוח הדיבור. ועם זאת, הזהירו אותנו חכמנו ואמרו: "סייג לחכמה שתיקה" (אבות ג). וניתן להבין זאת בשני אופנים: מי שאינו מזדרז לדבר יכול להקשיב לרעיונות וטעונים של האחרים, ובכך מגדיל את חכמתו. בנוסף, השתיקה מאפשרת חשיבה על הצורה הנכונה ביותר להביע את עמדותינו. ומצד שני, האדם השותק "שומר על חכמתו" בכך שאינו אומר דברים ללא טעם שעלולים לגלות את בורותו ברבים, כמו שאמרו: "יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים" (פסחים צט א)
• בנוסף, מלמדת אגדתנו על היחס הנכון בין דיבור ומעשה. בדומה להקב"ה שברא עולם שלם בעשרה מאמרות, עלינו לצמצם את הדיבור ולהרבות בעשייה, וזה סוד הענווה והצניעות. ויש להיזהר מדיבור שאינו מוליד מעשה: אם אדם מכריז, מבטיח, נשבע, ואינו מקיים, הוא יוצר מציאות בכוח (בדיבור), שאינה יוצאת לפועל בעולם (במעשה).
• אנו רגילים לחשוב שהדיבור הינו משאב בלתי מוגבל. אך, על פי תורת הקבלה, נולד כל האדם עם מכסת מילים מסוימת לשימוש לכל חייו. כל מילה היוצאת מפיו היא טיפת חיים שהולכת ואינה חזרת. וכשכל הטיפות נגמרות, חוזרת הנשמה לשורשה. רעיון זה בא ללמדנו את חשיבותה של המילה המדוברת והשפעתו על אדם. כל דיבור מיותר (קל וחומר לשון הרע) שוחק ומקלקל נפש האדם. לאור זאת, ניתן לקרוא כך את הפסוק של משלי: "מָוֶת וְחַיִּים [של המדבר] בְּיַד לָשׁוֹן [של המדבר] " (משלי יח).
