צדקה ומשפט
הפסוק שלנו: (בראשית פרק יח)
(יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:
פשט הפסוק:
ייעודם של צאצאי אברהם הוא לנהוג במידת הצדקה והמשפט כפי שהקב"ה נוהג בעצמו.
האגדה על הפסוק: (מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לג)
עשרה דורות מנח ועד אברהם. וכי מה צורך לבאי עולם בכך? אלא ללמד שכל אותן הדורות היו מכעיסין לפניו [את הקב"ה] ולא היה אחד מהם שיהלך בדרכי הקב"ה עד שבא אברהם אבינו והלך בדרכי הקב"ה שנאמר: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (בראשית כו). תורה אחת אין כתיב כאן אלא תורות הרבה. מהיכן לומדים זאת? אלא מלמד שזימן הקב"ה לאברהם אבינו שתי כליותיו כשני חכמים והיו מבינות אותו ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה כל הלילה שנאמר: "אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי" (תהלים ט"ז). ולא עוד, אלא שהיה אברהם אבינו עושה צדקה תחלה ואח"כ משפט, שנאמר [בפסוק שלנו] "יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
נקודות למחשבה:
מהו ההבחן בין משפט וצדקה? משפט אלו הם הדברים המגיעים לאדם על פי מידת הדין, כמו שכר ועונש על מעשיו הטובים והרעים. וצדקה אלו הם הדברים שהאדם מקבל מצד מידת הרחמים. הפסוק שלנו קורא לשילוב של שתי המידות האלו "דֶּרֶךְ ה'", על פי המדרש: "רצה הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאינו מתקיים חזר ושיתפה למדת הרחמים" (בראשית רבה יב). בעולם של חוקי הטבע, כל פעולה גורמת מידית לתוצאה חזויה מראש. למשל, אם אדם יקפוץ מגג ביתו, הוא יתרסק על הקרקע לאחר זמן ובעוצמה הניתנת לחישוב בדיוק מירבי. על פי שורת הדין כך גם היה צריך להתנהל עולם החוקים הרוחניים, כאשר לכל עבירה או מצווה תוצאה מיידית ומדוייקת של עונש או שכר. אבל במצב זה של דין ללא רחמים היו נעדרים שני תנאים עיקריים לקיום של אדם מוסרי: הבחירה החופשית ואפשרות התשובה. כי שניהם דורשים השהיית התוצאה של המעשה והסתרת הנהגת ה' בעולם! וסובלנותו של הקב"ה נקראת "אריכות אף" [דחית הזעם והעונש].
• אברהם, איש החסד, מקדים את הצדקה למשפט, ותכונה זו תבוא לידי ביטוי בבקשתו לבטל את חרבן סדום בזכות הצדיקים שבה: "אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה [צדיקים] וַיֹּאמֶר [ה'] לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה" (בראשית יח). אבל פעמים רבות נמצא המשפט מקדים את הצדקה, למשל: "נִשְׂגָּב ה' כִּי שֹׁכֵן מָרוֹם מִלֵּא צִיּוֹן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" (ישעיהו פרק לג). וסדר זה נשען על עיקרון שה' אינו מקבל נדבה שבאה מרכוש גזול. ועל קרבנות העשויים מחומרים גזולים אומר הנביא: "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה" (ישעיהו סא). ואומר דוד המלך : "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' ... נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב" (תהילים כד). על העבד ה' להיות נקי מעבירות שבין אדם להבירו ובעל לב ישר.
• כולנו עושים שימוש בשני מידות אלה בבואנו לבחון את המציאות ואת האנושות. אנו נוטים להשתמש בצדקה ורחמים כלפי תופעות או אנשים שאנו אוהבים, ובמידת המשפט כלפי כאלא שלא, וברור ששני השיטות מוטעות מיסודם. במיוחד, אנו נוטעים לדון את עצמנו לכף זכות, להמעיט את הפגמים שלנו, ולתרץ את חולשותינו. אך את הזולת, נדון לרוב לכף חובה, ונפרש בדרך כלל עם כל חומרת הדין את מעשיו ואת אמירותיו התמימים ביותר. כדי לתקן נטיעה זו, עלינו להפוך את אמות המידה, ולדון את עצמנו במידת המשפט ללא כחל וסרק, ולהפעיל כלפי הזולת את מידת הצדקה והרחמים.
