ואנכי עפר ואפר (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (בראשית פרק יח)
(כז) וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר:
פשט הפסוק:
בדיון עם ה' למניעת השמדת סדום מדגיש אברהם את אפסיותו ומשווה את עצמו ל"עפר ואפר".
האגדה על הפסוק: (תלמוד בבלי חולין פח ב / פט א)
אמר רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו [בפסוק שלנו] "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" - זכו בניו לשתי מצוות: אפר פרה [פרה אדומה] ועפר סוטה [אישה סוטה החשודה בניאוף]... ואמר רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (בראשית יד) [בתגובה למלך סדום שהציע לאברהם את השלל שלו] זכו בניו לשתי מצוות: לחוט של תכלת [מצוות ציצית] ורצועה של תפילין.
נקודות למחשבה:
המילים "עפר ואפר" מתחלפות לעיתים בתנ"ך על בסיס ההתחלפות השכיחה של אותיות עי"ן ואל"ף. שני הביטויים מסמלים את המדרגה הנמוכה והגולמית ביותר בסולם ארבע היסודות שבמציאות: אדמה, מים, אש, רוח. שניהם מתארים דבר נטול צורה. העפר יקבל צורה רק על ידי תוספת מים ועבודת האומן, האפר הוא השריד של דבר שאיבד צורתו בשל השריפה (על פי פרוש בית הלוי). כינוי זה בפי אברהם מראה את מידת ענוותו המופלגת. מעניין לשים לב שמידה זו של אברהם מובלטת דווקא בזמן שהוא ניצב מול הקב"ה ומדבר איתו כאיש עם רעהו! היכולת של הנביא להגיע למדרגה של ביטול הגוף ומחיקת האנוֹכיוּת שלו, היא זו המאפשרת את גילוי פני השכינה! וכפי שאברהם מעיד על עצמו: ה"אנוֹכי" שלי, האהבה העצמית שלי, הוא בעיניי: "עפר ואפר".
• האגדה שלנו מספרת שבזכות אמירתו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" זיכה אברהם אבינו את בני ישראל בשני מצוות מאוד מיוחדות:
מצוות אפר פרה אדומה: אדם שהיה במגע עם מת או בקרבתו נחשב טמא מת. טומאה זו חמורה ביותר ומונעת מהאדם חיים חברתיים רגילים. התורה מצווה לשחוט פרה אדומה ולשרוף את כולה. הכהן מערבב את האפר של הפרה במים ומתיז אותם על האדם הטמא ובכך מטהר אותו מטומאתו.
מצוות עפר סוטה: אם לאדם חשד מוצק שאשתו נאפה, ואשתו אינה מודה בכך, מביא הבעל את אשתו לכהן במקדש. הכהן לוקח עפר מקרקע המקדש ומערבב אותו במים. הוא נותן אותם לאישה לשתות, ואם האישה נקייה היא יוצאת בשלום ומבורכת בבנים לפני כל עם ועדה, ובעלה נושא בעוון שחשד בה לשווא.
• שתי המצוות באות לתת פתרון למצבים דומים, שבהם האדם מנותק ממקור החיים ונמצא תחת שליטת המוות. טמא המת אינו יכול להתקרב לזירת החיים בגלל טומאתו וזקוק לטהרה. האישה הסוטה אסורה על בעלה כל עוד שלא הופרח חשדו, ובכך אינה יכולה להביא ילדים, שהם החיים המתחדשים. בשני המקרים, התורה נותנת מענה על ידי ערבוב של מים (שהם סמל החיים) עם ע/א-פר (שהם הסמל של הענווה והקרבה לה'). ובזה מובן שמידת הענווה של אברהם, המאפשרת את מלוא הדבקות בה' - מקור כל חיים, מבטלת ומוחקת את שליטת המוות באדם ובעולם.
