הליכה כדרך חיים (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (בראשית פרק יב)
(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:
פשט הפסוק:
ה' פותח בדיבור עם אברהם בציווי לעזוב את ארצו ואת עיר מולדתו לארץ לא נודעת.
האגדה על הפסוק: (בראשית רבה פרשת וירא פרשה נה)
[בפניה של ה' אל אברהם לפני עקידת יצחק נאמר:] "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" (בראשית כב). אמר לו "קח נא" בבקשה ממך. "את בנך", אמר לו [אברהם] אי זה בן? אמרו לו את יחידך, אמר לו [אברהם] זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו אית תחומין במיעיה [שניהם אני אוהב], אמר לו "את יצחק". ולמה לא גילה לו [מיד שמדובר ביצחק]? כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור. היא דעתיה דר' יוחנן שאמר "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְך" [בפסוק שלנו] זו איפרכייה [אזור השליטה] שלך, "וּמִמּוֹלַדְתְּךָ" זו שכונתך, "וּמִבֵּית אָבִיךָ" זה בית אביך, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ . ולמה לא גילה לו [לאזו ארץ הוא שולח אתו], כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה. אמר רבי לוי בר חיתה: שתי פעמים כתוב "לך לך" [בפסוק שלנו ולפני העקידה] ואין יודעים אנו אי זו חביבה, אם השנייה אם הראשונה?
נקודות למחשבה:
הפנייה של ה' לאברהם מנוסחת בלשון משונה. אם מדובר בציווי, למה לא נאמר בפשטות "לך לארץ שאראך", מבלי לגיד "לֶךְ לְךָ" (להנאתך ולטובתך כפי שמפרש רש"י)? ואם מדובר בבקשה למה ה' מרבה בתארים על המקום שעל אברהם לעזוב: "מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ"? האם אדם הרוצה לשכנע את חברו לעבור ממקום למקום ידגיש את הקושי הרב לעזוב מולדת, תרבות, חברים ומשפחה? האם אותו אדם ישאיר את היעד לוטה בערפל - מבלי אפילו לכנות אותו בשם - או שהוא ירבה בשבחים על המקום החדש? אולי מדובר בעצם בהבטחה שה' נותן לאברהם ואומר לו: אם תלך אחרי גם במחיר של ניתוק ממשפחה ומהמוכר לך לכיוון בלתי נודע, זה יהיה בזכות האמונה שלך בי, ובזה תוכיח את אהבתך אלי, ואז תזכה לשכר גדול. ואז תהיה הליכתך "לְךָ".
• וברובד הפנימי יותר: ההליכה המתבקשת מהאדם המאמין היא לאורך כל החיים, ללא הפסקה, וללא הסוס. ההליכה היא תנועה מתמדת, היא שינוי, שיפור ושדרוג. אדם תקוע במקום מתנוון ונופל. ציר ההליכה מתוח בין מקום היציאה, שממנו רוצים להתרחק, ומהיעד שאליו רוצים להגיע. כתוב בספר תהילים: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב". השינוי מתחיל בניתוק מהעבר, מההרגלים ומהשגרה. אך הוא ממשיך בחיפוש אחר האמת הכללית והאישית. על כולנו מוטלת החובה ללכת מארצנו, מ"ארציוּתנו" (העיסוק בחומר ובצרכי הגוף בלשון החסידות), ולפנות לארץ אשר מראה לנו הקב"ה (ארץ מלשון רצון להדבק בבורא). אבל הדרך שאנו בוחרים למסע החיים זה היא שלנו, כל אחד על פי הכוחות והאופי שלו. זו הנקודה של לך "לְךָ", בדרך שלך.
בפעם השנייה שה' פונה לאברהם בלשון "לֶךְ לְךָ" הוא מציין את היעד ההליכה: "אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה... עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". ואחר שאברהם מתחיל במסע זה כתוב "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק". לאחר שמתחילים את תהליך השינוי הנפשי והולכים אחר ה', חיוני ליישר מבט אל המטרה גם עם היא רחוקה, גם אם היא גבהה. וכפי שאמר דוד המלך: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:"
