להכיר את הטוב (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (במדבר כא)
(ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹ-הִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:
פשט הפסוק
העם מתלונן קשות על העדר מזון ושתייה ראויים, פרט למן הבלתי מספק.
האגדה על הפסוקים (עבודה זרה ה א - ב)
תנו רבנן: אמר להן משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם" (דברים ה) היה להם לומר: "תן אתה" [תן לנו את את היראה הגדולה והמבורכת זו]. כפויי טובה, ככתוב: "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" [בפסוק שלנו]; בני כפויי טובה, דכתיב: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג):
נקודות למחשבה
הכרת הטוב היא ערך מרכזי ביחסים שבין אדם לחברו ובין אדם להקב"ה. רבינו בחיי [פרשן ספרדי מימי הביניים] מבליט את הקשר שבין הדברים בפרושו על הפסוק: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א) וכותב: "אשר לא ידע את יוסף" - כל הכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה, שהרי כתוב "אשר לא ידע את יוסף", ובסוף אמר "לא ידעתי את ה'". הכרת הטוב היא בסיס לאהבת הזולת, בין אם מדובר בבורא או באדם השני. הכרת הטוב באה לידי ביטוי במילה "תודה", שהיא אחת המילים הראשונות שהילד לומד ומהווה ערך חינוכי בסיסי. להכרת הטוב שלשה מרכיבים: הראשון הוא הרצון לקבלת הטוב. השני היא היכולת לזהות את הטוב הקיים ולהעריך אותו. השלישי היא היכולת להודות למי שהעניק את הטובה. הברכה המבטאת בעוצמה את תחושת הכרת הטוב הינה: "ברוך אתה ה' א-לוהנו מלך העולם הטוב והמטיב". היפוכה של הכרת הטוב היא כפיות טובה שהיא מידה רעה הנובעת מגאווה ואהבה עצמית. האגדה שלנו מתארת לנו שלש צורות של כפיות טובה:
• בני ישראל נמנעים מלבקש לקבל את המדרגה של יראת ה'. מסבירים בעלי התוספות על המקום: "לכך קראם כפויי טובה ... שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך". במילים אחרות, יש מצבים שהאדם אומר "בלי טובות!" על מנת לא להיות חייב לשני. גישה זו היא גישה של "תן וקח" רדודה, שרואה את יחסי בני האדם כמערכת תועלתנית או אפילו מסחרית ושוקלת בכל פעם מה הכדאיות של קבלת הטוב מהשני.
• אדם הראשון מקבל את חווה אשתו כמתנה נפלאה ומודה על כך להקב"ה: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי". אך לאחר משבר החטא הראשון, הוא מיד מאשים את ה"מתנה" בקלקולו ואומר "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ". סוג זה של כפיות טובה מבליט את הקושי להודות על הטובה בנסיבות המשתנות של החיים.
• בפסוק שלנו מתגלה כפיות טובה, אולי הקשה ביותר, והיא חוסר היכולת לראות את הטוב. המן היה מזון קל לאכילה, שהיה נעכל בשלמות ללא שום פסולת. המן הוא אב הטיפוס של המזון הבריא, המותאם במדויק לגוף האדם! ועל בסיס השורש "ק.ל" נוכל לראות איך בני ישראל לועגים ל"קלות" של המן ומכנים אותו "קְּלֹקֵל" - קל שבקלים - והוא עבורם כמו "קללה". הלוואי ונזכה לרצות ולחוש את הטוב שאנו מקבלים מהאדם השני ומהבורא וכך נוכל להגיע למדרגה האמיתית של היהודי – זה שיודע להודות.
