עקרונות "תורת הרצונות" על פי הרב אשלג זצ"ל
הנחות היסוד של האמונה
אלו האקסיומות העומדות בבסיס הכול, והם בגדר יסוד לאמונה:
1. יש בורא לעולם.
2. הבורא הזה הוא מושלם, אין בו שום חסרון (אין לו צורך בשום דבר, והוא אינו מקבל דבר מאף אחד כי אין לו צורך בכך).
3. הבורא הוא הטוב המוחלט והאינסופי.
חוקים בעולם הרוחני
1. בעולם הרוחני אין זמן, אין מקום ואין העדר (חסרון).
2. חוק השתוות הצורה:
• בעולם הרוחני, שני דברים נקראים קרובים אם יש להם דמיון האחד לשני (השתוות הצורה). אם הם לגמרי דומים, הםנקראים בדבקות.
• שני דברים נקראים רחוקים כשיש ביניהם שינוי צורה (שונים). אם הם מאוד שונים, זה מכונה ריחוק מהקצה אל הקצה.
3. חוק השורש והענף:
• כל ענף רוצה להידמות לשורשו [על פי חוק השתוות הצורה להדמות = להתקרב]. התקרבות של הענף אל השורש מאפשרת לקבל מהשורש את כל התכונות שהענף זקוק אליהם, ושהשורש רוצה להעניק לו.
• החיבור בין שני דברים תלוי ברמת הקרבה (הדמיון) שביניהם. כדי שתהיה אפשרות לקבל משהו אחד מהשני, צריך שתהיה לפחות נקודת דמיון אחת. לדוגמה: הפרה רוצה להניק והעגל רוצה לינוק. אבל כדי שזה יקרה, צריך שייווצר ביניהם נקודת מפגש במקום ובזמן. אם הם שניהם באותו מקום אך לא באותו זמן החיבור ביניהם לא יכול לקרות (זה המושג של השתוות הצורה בזמן ומקום).
הסתכלות רוחנית על המציאות
לאחר שקיבלנו את הנחות היסוד של האמונה ולמדנו את חוקי העולם הרוחני, נוכל להתחיל לפתח תפיסת עולם רוחנית.
מחשבת הבריאה
מטבע הטוב להיטיב, ולכן, כל מטרת הבריאה [בלשון הקבלה "מחשבת הבריאה"] היא אך ורק להיטיב לנבראים, ולגרום להם את התענוג הגדול ביותר. לכן, הבורא ברא נבראים כדי שיוכל להיטיב להם. כפי שאומרים "אין מלך בלי נתינים". אולם, כאן תפקיד הנתינים הוא אך ורק לקבל את כל הטוב שהמלך הכין עבורם.
הרצון לקבל תענוג
אין תענוג מדבר מסוים מבלי להשתוקק לדבר, והוא למעשה הרצון לקבל התענוג מדבר הזה . למשל, ככל שאדם רעב יותר כך הוא ייהנה יותר מאכילה.אך אם הוא שבע, הוא לא ייהנה מהאוכל ואולי אף יסבול ממנו!
לכן, שם הבורא בנבראים רצון לקבל תענוג, על מנת שיוכלו לחוש תענוג מהשפע שהוא רוצה להעניק להם.
חשבון הרצון
כתוב בספר קהלת: ".. עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים".
הבורא שתל בתוך כל נברא כח רצון לקבל, אבל אצל כל אחד במידה וגוון שונה. אנו רואים אצל כל מיני אנשים רצונות שונים, חלקם יותר גבוהים, חלקם יותר נמוכים. אחד רוצה בעיקר רכוש חומרי, כסף ונכסים, השני מעוניין בכבוד והערכה והשלישי רוצה חכמה.
גם בתוך האדם עצמו פועלים רצונות שונים. פעם הוא מונע מרצון גבוה, ופעם מרצון רדוד יותר.
לכן, האדם מבצע כל הזמן חשבון אחד פשוט: האם כדאי לי? במילים אחרות, כל פעולה צריכה להביא כמה שיותר תענוג וכמה שפחות סבל. כל החלטה אמורה להוביל בסוף לחשבונאות חיובית בשורת התענוג. לפעמים ישנה מוכנות לסבל זמני, בכדי שבסופו של דבר התענוג הכולל יהיה גדול יותר. למשל: אני מוכן ללמוד קשה באוניברסיטה (סבל), כדי שבעתיד יהיה לי מקצוע מכובד (תענוג).
בריאה יש מאין
הבריאה היא משהו חדש לגמרי, נפרד מהבורא. המילה בריאה קרובה למילה ארמית "לבר" – בחוץ. הבריאה היא מציאות שיוצאת מחוץ למציאות הבורא.
על פי עקרון "השתוות הצורה" כמובא לעיל, התפרדות של הבריאה מהבורא נובעת משינוי צורה בין הבריאה לבורא. במילים אחרות, עלינו להבין איזה שינוי צורה נמצא בבריאה שלא נמצא בורא, שכן אחרת הם לא היו נפרדים.
השאלה קשה מכיוון שהבורא הוא מושלם וכולל הכל, ולכן עלינו לברר מה הדבר שאין בו וקיים בבריאה. התשובה לשאלה היא: הרצון לקבל. אצל הבורא אין כלל רצון לקבל, וישנו רק הרצון להשפיע טוב לנבראים. לכן כל העניין והחידוש של הבריאה הוא אך ורק הרצון לקבל.
במילים אחרות, יש בכל פרט בבריאה שני מרכיבים בלבד:
1. הרצון לקבל, שמגדיר במדויק איזה שפע מתקבל בנברא (אדם משיג רק מה שהוא רוצה להשיג).
2. השפע הממלא את האדם, שמגיע בעקבות הרצון לקבל.
ההמחשה הבסיסית ביותר לעניין היא ההבחנה בין שני חלקי האדם: הגוף - שהוא המרכיב הנברא, והוא הרצון לקבל הגדול ביותר הקיים בכול הבריאה. הנשמה - שהיא השפע הממלא את הגוף, ומתלבש בו.
לרעיון זה ביטוי בשם "אדם" עצמו. אפשר לחלק אותו ל- 'א' (המסמל את החלק האלוקי הרוחני הנמצא בסוד האחדות, 'א'), ול- 'דם', שהוא החלק הגשמי, הגופני. כמו כן, "אדם" קרוב ל"אָדַמָה" – החלק הארצי הגשמי, וגם ל"אֶדָמֶה", הרצון הרוחני להידמות לבורא.
הרצון לקבל הוא החלק המחודש שלא קיים אצל הבורא ולכן נקרא "יש מאין". השפע שממלא רצון זה הוא דבר הנמצא אצל הבורא, והוא מעניק אותו לנבראים, ולכן הוא נקרא "יש מיש".
פרדוקס הבריאה
ראינו שבריאת הרצון לקבל, שהוא המרכיב העיקרי של כל המציאות, נובעת מטובו של הבורא, שמבקש שלנבראים יהיה כלי המאפשר תחושת תענוג וטוב בעת קבלת השפע, שכן כפי שראינו לעיל אין תענוג ללא רצון לתענוג.
אבל הימצאותו של הרצון לקבל בנברא גורמת לשינוי צורה קיצוני בינו לבין הבורא. ממילא, שינוי צורה זה גורם להתרחקות גדולה בין הנברא לבין הבורא. על פי חוק השורש והענף, כדי לקבל את השפע של הבורא, על הנברא להיות בקרבת הבורא, קרי בדמיון אל הבורא. אך הרצון לתענוג שאמור לאפשר לו לחוש את התענוג, מרחיק אותו וממילא מונע ממנו לקבל את התענוג!
במילים אחרות, ככל שאני רוצה יותר תענוג או אושר, כך אקבל פחות.
מכאן מובנת אמרתם של חז"ל : "כל המחזר על הגדולה - גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו".
בהגות המודרנית נקרא פרדוקס הבריאה פרדוקס האושר או"The Happiness Paradox".
פילוסופים והוגי דעות שמו לב שרדיפת האושר אינה מביאה אושר, ואף ההיפך הוא הנכון: רדיפת האושר מביאה לעיתים קרובות לתסכול וריקנות.
פתרון הפרדוקס
פתרון הפרדוקס טמון באפשרות להמשיך להיות קרוב לבורא (דומה לו) ובעת ובעונה אחת להפעיל את הרצון לקבל על מנת שנוכל לחוש את הטוב שהוא רוצה להעניק לנו. זה בהחלט נראה כמשימה בלתי אפשרית!
אם חשבנו שאולי נוכל להידמות לבורא על ידי מחיקת הרצון לקבל, יש להבין שזה בניגוד למחשבת הבריאה שהיא להיטיב לנבראים, וממילא הרצון לקבל הוא חיוני. הרב אשלג מציע לנו פתרון פשוט אך מפתיע: יש לשמר את הרצון לקבל, אך במקום להשתמש בו כדי לספק הצרכים האגואיסטים שלנו, "לקבל על מנת לקבל", יש להפוך את השימוש בו למטרה של הטבה לזולת, "לקבל על מנת להשפיע" (השפעה = נתינה). בדרך זאת, אנו משתמשים בשני הכוחות המנוגדים אך המשלימים זה את זה: קבלה והשפעה.
ואם נשאל, איך הרצון לקבל שמכוון כעת להשפעה אינו מכשול להידבקות בבורא, עונה הרב אשלג, כשאדם משתמש בכוחות הקבלה שבו רק על מנת להשפיע, הקבלה מתבטלת לעומת הנתינה, והאדם יכול לקבל כל מה שירצה. משל לדבר: אדם מגיע הביתה לאחר שאכל כריך בדרך והוא מרגיש שבע. אשתו טרחה והכינה ארוחה ערב זוגית. האם יכול האדם לסרב לאכול בנימוק שהוא אינו רעב? הדבר בטח יגרום צער לאשתו. הוא יודע, אם כן, שאם יסעד עמה, הוא יגרום לה שמחה ולכן הוא מחליט לאכול למרות שאינו חושק באוכל עצמו, אלא הוא חושק לשמח את אשתו.
משל נוסף: שני אנשים אוכלים ביחד במסעדה אתאותו המאכל. אחד אוכל רק כדי לספק את תאוות החך שלו. רצונו נמצא במקום של לקבל על מנת לקבל, שהוא רצון בעל צורה הפוכה מהבורא. לעומתו, חברו אוכל על מנת שיהיה לו כוח לעבוד ולהביא פרנסה למשפחתו. רצונו נמצא במקום של לקבל על מנת להשפיע, והוא מתדמה לבורא שכן הקבלה שלו היא רק אמצעי עבורו כדי שיוכל להשפיע, ולא מטרה בפני עצמה.
ובחזרה לעניין רדיפת האושר, האושר מגיע לאדם דווקא אם הוא אינו מחפש אותו, אלא מתמסר לזולת. כתב ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות" :
"אושר לא יכול להיות נרדף, זה חייב להתחולל, וזה קורה רק כתופעת לוואי לא מכוונת של ההקדשה האישית של אדם למטרה גדולה יותר מאשר אדם עצמו, או כתוצר הלוואי של התמסרותו של האדם לאדם אחר ממנו".
